לילה ארוך

לילה ארוך,

חיל נפל למים.

מטוס בודד הולך סובב,

מטיל נורים זוהרים הרחק בים.

שבילי אור רצים על הגלים.

כמו ישו אני מצפה לראותו

הולך ובא על קצף הים,

על השביל המופז.

נסים אינם מתרחשים לעתים קרובות.

הים נושם קצובות.

תמהני כיצד יגיע אל החוף,

שכוב על בטנו ידיו חובקות את החוף,

או על גבו, משוחח עם הכוכבים

בשפה שאיננו יכולים להבין.

גלי צהל משדרים מוזיקה דביקה,

נמסה במלח המים.

הייתי רוצה לחשוב שהשדרית

מתייפחת שם בחדר השקט,

על מיעוט הניסים בארץ המלוחה הזאת.

הייתי רוצה לראות אותה

ילדה קטנה,

מלקטת שירים על החוף המאושר

כמו צדפים.

אבל אני יודע שעכשיו היא פרועה ומנומנמת,

שותה קפה בספל מלוכלך,

מחכה לבוקר בעיניים נעצמות.

מי יבכה לחיל הזה,

שבילים של אור בין ים ליבשת.

לא בינינו.

כולם כל כך בודדים בלילה.

אולי כך קל לנו יותר לאהוב את עצמנו,

לאהוב את זולתנו,

לבכות לחייל שמת לבדו בים.

אולי עכשיו הוא מתערסל על גבו

בשביל האור,

עיניו זורחות בגלוי חדש.

גלים חשדנים מטלטלים מיטתו,

דגים קטנים נושקים לו,

המלח מתקרש על בגדיו.

מחר יעשו כלם יד אחת לחפשו.

בלילה, איש לעמדתו,

איש לרעש הגלים על חוף מצחו

על הזכוכית המשוריינת שבינו לבין המוות,

בינו לבין החיים.

רואה ואינו מבין.

כל הלילה

שב המטוס על סביבותיו.

הים נושם בשקט,

השדרית נלחמת בקורי השינה.

כל הלילה.

נסים מתרחשים לעתים כל כך רחוקות,

אולי מחר יהיה נס.