בראשית ברא אלוהים את הים ואת החוף ואת הציפורים.
היה טעם מלח בבריאה הזאת, הגלים היו צעירים.
ציפורי צבעונים היו משחירות בשקיעות נהדרות,
ואחר כך מתות וציפורים אחרות.
והגלים הפצירו במצוקי החוף,
להיות לחול דק וזהוב.
אלוהים היה יושב על החול עם הצרצרים,
צוחקים עם קפיצות הדגים בנצנוצי זהרורים,
ובוכים עם האפלה היורדת וצריחות הציפורים,
והגלים עוד היו חוזרים.
אחר כך בא האדם ובכל מקום בו נטפה דמעה
הקים בית קפה. שתיים סוכר, לחמניה, חמאה.
שיוכל להסתכל בבריאה וגאונה
אגב ליקוק גלידה, בלי חשש לצינה.
אלוהים לא חזר כבר מזמן. אולי הוא מתגעגע
אל צללי המצוקים בלילות ירח,
אל גווני השקיעות, אל צריחות הציפורים
אל הזהרורים שדהו באורות הסנוורים.
אולי הרמקולים מפריעים לו לשמוע את שירת הים.
ואולי הוא בכל זאת מגיע, מאוחר בלילה, כשהרחוב סוף סוף נרדם.
רק הגלים חוזרים תמיד מהתחלה.
אולי הם דרכו של אלוהים לומר גם הוא תפילה.