קצרים

אלפיים שנה ושנה

עמדה לנו האמונה,

עד שעלתה מול כסא הכבוד בארובת המעשנה.

עכשיו יש לנו ארץ ועומדת לנו הסכנה.

הנה ארץ לפתע,

מוריקה דשנה לא שלי לא שלך.

ארץ שאפשר אולי לשבת בה בטח

ובטח אפשר לשכב תחתיה במנוחה.

אינני מאמין בך ולא האמנתי,

אך בלילה עמוק רווה גשמים,

אני יודע שאיני לבדי לגמרי,

שיש סיבה לכל אלה, לא רק חוקים.

אני יודע שאני בדרך אחרת.

כל השאר צעצועי עליונים לבחנני.

רק כשדממה גדולה משתררת,

אני הנני מה שהנני.

מכל חלון ניבט

מדבר לבן צמא.

כינור נשמט

ובנופלו הומה.

היה פה מישהו ואחר כך הלך.

זוג כנפיים נשארו בפח.

לא ברור אם היה טיפש או מלאך.

אולי מישהו ינסה ויווכח,

בינתיים איש עוד לא לקח.

לא יכול להיות יותר גרוע?

סימן שישתפר, אולי עוד השבוע.

מצרצר צרצר בצר לו

החקלאי הכול קצר לו

לא נותר כבר שום דבר

אז הוא שר

-

זמן רב חלף עד שתפס האדם

שגדל הקרחת אינו מעיד על גודל המוח.

זה קרה בדיוק כשנוכח נדהם

שקרחתו שלו החלה לצמוח.

המתמטיקה היא אותה מתמטיקה בתורכיה ובסין.

חמור נשאר חמור גם אם למד נימוסים.

והתפוחים ממשיכים ליפול על הקרחת

של המלומדים ובני החמורים גם יחד.

סוף מעשה במחשבה תחילה.

סוף מעשיה במוסר השכל ומסקנות מוסר.

ואחרי הסוף שוב ההתחלה,

וחוזר חלילה ולא למד דבר.

דרכיך אובדות ברקיע,

כווניך אינם תכלית,

בכל אשר תלך תגיע

אל תהומותיך חסרות התחתית.

לציר לא משנה אם הדלת נפתחת או ננעלת

תמיד עומס על המשמר

כולם אומרים רק דלת דלת

ציר אומרים רק כשהוא נשבר

רצץ ראשך אל הכתלים

גלים גלים אותן מלים,

אותם רעיונות מפוצצים ונעלים.

סתיו אפור נשרו כול העלים.

רק ברגעי שקט צלולים

רועש בכיו חסר אונים.

בין האנשים שפוי ומאולף,

מתמצא בכל הכוונים.

בשמים מרקיעות ציפורי רום,

ימיך מתבזבזים לאים.

עירום נולדת ותמות עירום,

מה לך תעתועי געגועים.

לבדו עם אלוהיו

רועש בכיו חסר אונים.

בין הבריות שפוי ומאולף,

מתמצא בכל הכיוונים.

לבד בתוך כולם כאבן דוממת

בין אבנים מוטלת לבדה.

נושר הטל מחלקתה, הרוח נחסמת.

רק האדמה יודעת את כבדה.

חילקתי כבר הכול לגזרות ומטרות

עכשיו אני רואה ברור, אין מה לראות

כבד מהאוויר. להמריא במלוא הכוחות,

לחתור במלוא המנועים, שבע עיניים פקוחות.

כבד מטען ,כבד דאגות, לשמור קו.

על הגבעות למטה מפריחים הבריות בלוני צבעונים, עפיפונים ארוכי זנב.

עתים מתקרב עתים מתרחק,

עתים אפילו מגיע.

מה קרוב מתינוק צוחק,

מה רחוק מכוכבי רקיע.

מה שפר חלקנו אנו הקוראים,

ברצוננו פותחים וברצוננו סוגרים.

הסופרים ערים כל הלילה, גם המשוררים

ישנים וקמים במיטות הספרים.

סעור רעמה, גאה צוואר,

אמיץ שרירים, רושף קדים,

אציל צעד גאיון דהר,

כוח סוס אחד. יחי הפקידים.

פקידים עוברים על החשבון,

קטלוגים, מראי מקומות.

הריחות נאצרו בסבון,

הצלילים נארזו בסולמות.

כשאספלט יכסה את כל היערות

ופלסטיק את פני השמים מעל,

כשבני האדם ידברו בספרות

וכולם ידעו ואיש לא ישאל,

אלך ואת עצמי אמית,

על האוטומט הראשון לתליה עצמית.

אינני מאמין בך ולא האמנתי,

אך בלילה עמוק רווה גשמים,

אני יודע שאיני לבדי לגמרי,

שיש סיבה לכל אלה, לא רק חוקים.

ימך הגדול, אין קצה לגלים.

אין סוף כוכבי שמיך.

אנו בונים היכלות גדולים

להסתתר משמי פניך.

בכתב צפוף ומלומד, אלפי כרכים עבים,

חוכמת האדם מקופלת.

חכמת האדמה ברגבי מרחבים,

בזמן האין סופי, בסבלנות ובתוחלת.

פתאום נגמר הכביש,

יקום אחר בלתי מוכר.

האם אתה אני האיש?

מה לי לך בארץ נכר?

קרפיון בחכה,

לוויתן בצלצל,

זבוב במכה,

אישה במזל.

היה קייץ, חיפשתי אחרייך.

בסתיו עלים נושרים הסתירו אותך.

בחורף הגשם ירד בלעדייך,

נותר עוד אביב היפרח?

הולך וממשיך,

הולך ומחשיך,

אין לי מבוא זולת מוצא פיך

ועדיין לא שאלתיך.

מחושך ליל קופא מקור,

בודד באפלה שוממת,

זרחת אלי כקרן אור,

טובה ומחממת.

היה קייץ, חיפשתי אחרייך.

בסתיו השלכת הסתירה אותך.

בחורף הגשם ירד בלעדייך,

נותר עוד אביב. היפרח?

אני אובד בין הטיפות

של דמעותייך היפות.

מתי יבוא האביב החם

ושקט נפלא באגם.

חום מבטך כגג

ממטר והמון המים,

חום חיוכך כחג

וסיבת הסיבות לקיץ.

עיניים שהסתכלו בכוכב רחוק,

מושפלות עכשיו אל הכביש. יש חוק.

סולו צרצר עם מקהלת צפרדעים

נאלמו ונעלמו ברעש המנועים.

ציפור צייצה לה זמר מתוק,

זינק החתול מגיר ריר.

הציפור צחקה ועפה רחוק,

החתול נשאר רעב ובלי שיר.

אם באמצע הלילה כלב תורכי גולה

נובח בהיסטריה מול הירח העולה,

אפשר לזרוק בו אבן אך לא להתפלא,

תורכי זקן מנגן בעוד על הירח המלא.

כלב חוצות מיילל בלילה.

מי כתב לו מלים ומנגינה?

כוכבים ואלהים קורצים מלמעלה.

מרחבים חשוכים, לא שינה.

דממה שוממת. אופק סתום.

רק הכלב מרגיש את המאום.

חיפשתי בכל מקום עד שלמדתי בינה,

מקום השכינה הוא מקרום משכינה.

אגמי געגועים טמירים,

אדווה צוללת מתרחקת.

מים סוגרים מרים,

דממה גדולה משתתקת.

קרוב הסתיו להחריף ,ישוב אביב ויקיצו,

ושוב הסתיו ושוב אחריו, תמיד תחילתו בקיצו.

הגשם הגדול המנקה הכול.

רגליך הולכות וכבדות,

ידיך בוגדות, ימיך כחול.

ומרחב כל העין – שדות.

ברגבים המשחירים

עקבי חיל מסומרים.

בקצות עצים, באמירים,

הדי שירו כשיח ציפורים.

עלי כותרת לתפארת.

יהיה שונה יהיה אחרת.

עם ערב כף ידך סוגרת

גבעול קרח למזכרת.

איזה דרך יבור לו הגרגר,

גרגר בשל גרגר מבוגר.

איזה דרכים כבר יש לו לגרגר,

על שיבולתו נולד, מבשיל ונאגר.

אם גרעין זרעת זו רק ההתחלה,

אל תבטח, חזור ובדוק מהתחלה.

בשמים שרה ציפור כחולה,

אין לך זמן בשבילה.

. מצרצר צרצר בצר לו

החקלאי הכול קצר לו.

לא נותר כבר שום דבר,

אז הוא שר.

סוף מעשה במחשבה תחילה.

סוף מעשיה במוסר השכל ומסקנות מוסר.

ואחרי הסוף שוב ההתחלה,

וחוזר חלילה ולא למד דבר.

הרוח תולשת עלי כותרת,

יהיה שונה יהיה אחרת.

עם ערב כף ידך סוגרת

עלה קרח למזכרת.

קיץ ארוך ושדוף לזרוע ולקצור.

טעויות עולות ביבולים.

אך לא זה החשוב, אלא האור

ההולך ומתמעט אל הצללים.

.ספינות זקנות נסחפות בזרמים קרים,

מלחים עתיקים על סיפונים נשברים

תרים אחרי אורות מגדלים בערפל.

אור אוזל.

הכול צפוי אך לא הכול עוד קרה.

הרשות נתונה והידיעה המרה

שסופך ככולם תחת עפרה.

ואתה עוד אומר שירה.

ככל שמתעייפים

הזיכרונות יותר יפים.

ככל שנכפפים

מתנשאים הנופים ועפים.

תשוש-עדיין לא תש,

נלחם בזרם עדיין.

עדיין נאחז בקש

ראש מעל המים.

כן אחרי כל הבדיעבד

מסתבר שיותר מדי אבד.

אולי זה היה יותר הוגן להתחיל שוב, הרחק לאחור.

הרי היו המון דרכים ואפשרויות לבחור.

אולי נותר עוד רק להתנצל

ועוד מעט הצל.

חיי אדם מדלדלים

מאור ילדות עד בוא צללים.

מלבן ללבן ימיו הולכים,

מחיתולים אל תכריכים.

אבל מי אמר שהסוף הוא בקבר,

אולי קיימים נופים שמעבר,

אולי שמש חדשה בלתי נחקרת

מאירה עפעפיים בלידה אחרת.