קטר קיטור

בתחנת הרכבת הוא עומד, הקטר.

שחור ואדום וענק כמו הר.

על מצחו הרחב זיעת שמן קולחת,

עשן מתאבך מכרסו הרותחת,

עומד ונושם ונושף ומכעכע,

דומה כי מיד מרוב חום יתבקע.

אוך כמה חם פה,

בוך כמה חם פה,

פוף כמה חם,

אוף כמה חם

ומסיק מפוחם עוד מרביץ בו פחם.

חיברו אל זנבו קרונות בשרשרת,

גדולים הם, כבדים הם, ברזל ועופרת.

ועל הקרונות עוד עומסים ועומסים

הראשון בפרות השני בסוסים,

בקרון השלישי אנשים מצחיקים

יושבים ושרים ומיישרים נקניקים.

ברביעי יש בננות יפות וטריות,

משלוח מהודו לגן החיות.

בקרון חמישי סוד צבאי. לא אומרים.

הכל מכוסה בבדים אפורים.

בקרון השישי ארגזי בקבוקים,

בקרון השביעי יש פילים ענקים,

בקרון השמיני הרים של ספרים,

מי יקרא בכולם? גם את זה לא אומרים.

בתשיעי.... זהו, די , לא אדע עוד למנות

ארוכה הרכבת, ארבעים בה קרונות,

בעצמי לא אדע מה יש שמה עוד.

ענקית הרכבת ועם כל הכבודה

היא כה מסורבלת וכל כך כבדה,

עד שלו נקבצו גיבורי ארצות

וגם לו זללו ערימות של קציצות

וגם לו עוד קראו בקול רם מלוא חילם

חת ושתיים ! לדחוף ! וקדימה ! כולם !

ושרגו שריריהם ובכל כוחם ידחפוה,

אף על פי כן היא לא נוע תנוע.

לא תמוש, לא תזוז, לא תזח, לא תזוע.

פתאום

שריק,

פתאום

שרק,

קיטור שיק,

בוכנה שק,

קול צופר מצמרר,

קול גלגל מתעורר,

ויצאה לדרכה בהילוך מתגבר.

תחילה לאיטה המכונה השמנה

תפסע במסילה כמו צב שטוף שינה.

שיק, מה קשה לה. מה רב העמל

ושק ושיק שק מסתובב הגלגל

ואז מאיצה ריצתה ממהרת,

דופקת, שורקת, דוהרת, צופרת,

מלוא חזה היא שואגת, במלוא הקיטור,

כי טוב כך ,כי טוב כך, כי טוב כך לדהור.

כאן יער, כאן הר, מנהרה ונקיק,

היא אצה היא רצה צריך להספיק.

ומכים גלגלים בפסים ברתת

טקטטה,

טקטטה.

טקטטה.

טקטט.

כנחש נשוך נחש על פסיה היא פסה,

ארוכה ושחורה ודופקת וטסה.

כה קל הילוכה, כה זריז, כה מהיר,

כמו לא עשת פלדה היא, כאילו רק שיר.

לא קטר אדירים, לא פרא ענק,

צעצוע, שעשוע, תינוק בה ינהג.

ואיך זה ומה זה ומי זה דוחף כך?

נושם ושוצף וסוחף וסוחב כך?

זו האש מרתיחה את הדוד עד מחנק,

הקיטור שפורץ מבטנו כברק,

בעצמה אדירה הוא פורץ למנוע,

בוכנות הוא מניע בזעם בכוח.

עוד זו מתאגרפת וזו מתנפנפת

זו עולה זו יורדת כמו מטורפת.

הבוכנה בטלטל, הטלטל בגלגל,

וגל אחר גל אחר גל אחר גל.

גלים, גלגלים ושיק שיק ושיק שק,

מה קצר הוא הזמן מה גדול המרחק,

ושיק שיק ושיק שיק ושיק שיק ושק,

מקישים גלגלים על הפס הממורק,

קדימה קדימה קדימה לדהור,

הנוף מלפנים מתנפנף לאחור,

קדימה קדימה חלף ואיננו

רק פסים מבהיקים עד אין סוף מלפנינו.

ראוווווווווו ,קנאוווווווווו , עד שתתפקעוווווווווו.

פתאום מהכרס הזאת השחורה,

בוקעת נוהמת פולחת צפירה.

ואז כמו נבהלת ואז כמו נדהמת,

היא פתאום מאיטה, היא לפתע בולמת.

ארבעים הקרונות עוד דוחפים כמו שוורים

עם פילים וסוסים והרים של ספרים,

אך זו מסרבת, קשת עורף, זועמת,

סוד צבאי, בקבוקים ופרות היא בולמת.

על פסי הברזל גלגלים ננעצים,

מצטרחות הפלדות, ניתזים הגצים,

הקיטור משתחרר כמו שד מבקבוק,

השיקשוק מתרווח בין שיק לבין שוק,

שיק הפסקה ושוק הפסקה

ושיק הפסקה עוד יותר ארוכה,

ושיק מאיטה ופוף מקטרת

ואוף נאנחת,

ואז נעצרת.

חריקה אחרונה, היא עומדת חונה.

נשיפה ארוכה ארוכה.........ת ח נ ה.

אך לא תמה דרכה, עוד תצא שבעתיים,

רק תאכל הר פחם, רק תשתה עוד דוד מים

ושוב בצפירה היא תפרוץ אל פסיה

ושוב בדהרה יזמרו גלגליה,

כמו רוח נושבת, בלי קץ, בלי מרגוע,

לנסוע לנסוע לנסוע לנסוע....