רגע היה חי, ובמשנהו לא היה עוד.
צעד קטן לאנושות, צעד גדול לאדם.
בחלון בית החולים חולפים קיץ אביב סתיו וחורף כמו בחלון של רכבת מאיטה.
להפרד לאט. קודם מהאויר הפתוח אך אחר כך מהמראות מהקולות ומהתחושות ולבסוף מהגוף.
מהמכונה הנפלאה הזאת שלקחה את הנפש לטיולים ארוכים סביב העולם
ולמסעות שגרתיים על פיסת הקרקע שלו.
נדם תקתוק המשאבות המונוטוני שליווה את גלי המוח.
פורקה שותפות ותיקה ובלתי נפרדת.
הרופא הסיר את הסטטוסקופ בתנועה נחרצת ולחץ את ידי העומדים על ערש הדווי.
ואלה למרות שמוות זה לא בא עליהם בהפתעה, תופשים לפתע את סופיותו.
הולך ומתקרר. אולי אפילו מחייך אל עצמו "אלהים סוף סוף צריך אותי".