על חריזה

כן, גם לי יש כמה שירים נטולי חרוזים, אבל נראה לי ששירים רבים שנכתבים כך היום כתובים בשיטת האנטר: עולה לך הרהור בראש אתה מעלה אותו על הכתב ואחר כך על מנת שתוכל לקרוא לו שיר אתה לוחץ אנטר בכל מקום שנראה לך דרמטי ,והרי לך שיר. אכן  כתוצאה מהחופש המוחלט לקרוא לכל מה שאדם כותב שיר, יש לנו הרבה יותר משוררים. זה טוב, אנשים מגלים מוצא לים. מקום לפרוק בו את רגשותיהם, רשמיהם, הרהוריהם וכו' וכו'.    אולי זה גם בעייתי במידה מסוימת  מפני שמרוב כותבי שירה נבקעת הסירה ולא תמיד אפשר להוציא את מחט האיכות משחת הכמות. כתיבה בחרוזים דורשת  יותר מזה.   על הכותב לחפש הרבה יותר אחר הדרך לניסוח רעיונותיו. לפעמים  כאשר מחפשים אחרי החרוז והקצב הנכונים נפתחים אופקים חדשים אשר יכולים לגרום לשינויים בהתפתחות השיר, נוספים רבדים בלתי צפויים, נקודות הכובד מתבהרות יותר,  רעיונות חדשים עולים.  עולמו של הכותב בחרוזים מתעשר.                                         לא רק החרוז מאתגר, גם הקצב. תוספת הקצב מהווה עוד מדרגה של השיר המחורז אל פסגת המוזיקה.      כתיבה בחרוזים היא לפעמים  עבודה ארוכה ומתסכלת, (לא לרחם עלי,אני נהנה ממנה מאד.) אבל כשאתה מצליח לגלות את השיר שלך יש לך הרגשה שאינני בטוח אם כותבי ההגיגים בשיטת האנטר יכולים להבין אותה.                                                                              זה זה, ואתה עשית את זה . אושר קטן, התעלות.