כשאור נולד הוא רק צווח וצרח
וההורים היו שמחים כל כך
כי הבינו שלצרוח ולבכות
זה סתם לדבר בשפת התינוקות
אבל כשהוא התחיל לחייך חיוכים מתוקים
ההורים המאושרים היו מתחבקים וצוחקים.
וידעו שגם אם עוד יהיה קשה כפליים
הם יהיו מאושרים עד השמים
עד שאור היה בן שנתיים
ההורים לקחו אותו על הידיים
אבל אז למרות החיתולים
התחיל ללכת ולצחוק ולהגיד כמה מילים
ומה שהוא הכי אהב
היה לתת ידיים לשני הוריו
אחת ושלוש ואחת ושתיםםםםם
הרימו אותו גבוה עד השמים
כשאור היה כבר ילד גדול ממש
(בן שש כבר איננו תינוק חדש)
הגיע זמן בית הספר. עד הצהריים
אלף בית וגימל ,שתיים ועוד שתיים.
אבל המון הפסקות בין השיעורים
ומחבואים וכדורגל והמון חברים
וככה כשצמחו לו הראש והרגליים
אור היה מבסוט עד השמים
כשתם בית הספר אור יצא לעבוד
רתם מחרשה וחרש בשדות
ואחרי החריש הוא זרע וחיכה
לגשם שינביט את ילדי החיטה
גבעולים עולים, עלים מתעלעלים,
והידד שיבולים.
שדה חיטה מזהיב מעין אל עין
מרגלו באדמה ועד השמים
ואז הוא לקח תרמיל על הגב
ויצא לטייל בעולם הרחב
עבר נהרות יערות וערים
ובסוף הוא החליט לטפס על הרים
כשהגיע לפסגה ראה להפתעתו
עוד אנשים עייפים כמותו
טופחים זה לזה על הכתפיים
ומאושרים עד השמים
את כל העולם אור ראה מתחתיו
אופקים עד אין סוף ואויר ומרחב
וכשעוד הסתכל הוא ראה למולו
זנב סוס וחיוך ועיניים כחולות
הוא חייך במבוכה וכשנפגשו העיניים
ניתזו ניצוצות עד השמים.
הם ירדו לאדמה ואולי עוד שנתיים
תינוק חדש יופיע ושוב הם יהיו בשמים