סתיו ימים נוראים

(ברכה לקבוצות סביון וגולן עם רדתן מהמוסד לקיבוץ)

אדם מרים עיניו מענייניו ואינו מבין מדוע מעלים אנשים בדעתם לקרוא לימים בסתיו ימים נוראים.

מה נורא כל כך בימים הנפלאים האלה, שהאור נעשה בהם רך והאוויר קריר וצלול.

שתוקפנותו המיוזעת של הקיץ מתחלפת בהם בסבלנותו המהורהרת של הסתיו.

ואז הוא חושב מה קלים ודלים מעשיו מול כוחו של מי שבדברו נצבעים עכשיו הערבים בכתום,

העלים בצהוב, החצבים מתמרים לגובה והציפורים יוצאות לנדודיהן.

אולי דווקא מפני שימי החסד האלה מעטים כל כך ספורים כל כך. נקראים הימים האלה ימים נוראים.

שכן אדם יכול לחרוש ולזרוע ולהרים פניו אל השמים, אך אינו יכול להוריד גשם. הדאגה.

אדם חייב לעצמו בחשבון נפש. כמותו גם קיבוץ.

חשבון הנפש שלנו אינו קל כלל ועיקר, אך בצד הזכות אנחנו זוכים לראות קבוצות נוער צעיר

יוצאות מבית מדרשנו אל החיים. נוער בריא חכם יפה ונמרץ. והנוער הזה פושט את הג'ינס

ולובש בגדי עבודה וכשהוא מחייך הכול נעשה פתאום אפשרי ובהישג יד.

קבוצות סביון וגולן נכנסות היום אל מעגל חיינו, אל קצב חיינו, אל הגיון חיינו, אל שיחת הקיבוץ.

כאן נחתכים הדברים. ודווקא משום כך אנו מלמדים את עצמנו להקשיב זה לזה, לנסות להזדהות,

לנסות להבין. מלמדים את עצמנו לסנן את דברנו סנן היטב, לרסן את רגשותינו.

שיחת הקיבוץ דנה באורחות חיינו. אך היא איננה בית משפט ואינה שופטת בין אדם לחברו.

אין לנו נשיאים ורבנים. אנחנו מקשיבים זה לזה, יש לנו אמון זה בזה.

מי יודע, אולי בזכותכם יתהפך האבסורד בו שיחת הקיבוץ הולכת וקטנה בעוד הקיבוץ הולך וגדל.

בחורף תחליפו את בגדי העבודה במדים ותצאו מתוככי הקן המוגן אל קצוות העצבים של המדינה.

תקבלו אחריות תקבלו סמכות, בבת אחת תתבגרו.

מי ייתן ותזכו לשרת בצבא שחייליו יצדיעו במסדרי שלום.

מי ייתן ותשרתו בצבא הכי משעמם בעולם.

מי ייתן לכם ולנו שנה טובה באמת.