(מחווה לג'ורג' ברסנס)
בקפה בפינה מזמר אקורדיון,
בשדרה משתרך עוד סבא ליאון.
זקנה קפצה עליו, כבדו רגליו
והוא גוררן על המדרכה בהילוכו הסב.
שאגת המכוניות ברחוב הראשי,
מגיעה מסוננת בצמרות הברושים.
לאן כולם ממהרים.
עייף ליאון, פניו קודרים ,
השמש נעלמת בעצי השדרה.
מהים מנשבת רוח קרירה,
נשמט מראשו כובעו הדל
התגלגל ברוח ונפל.
ילד פעוט חש להרימו:
"הכובע שלך סבא". בעיני ליאון צצו דמעות.
בקפה בפינה מנגן אקורדיון,
על הספסל בגן , זקנתו של סבא ליאון
מנגנת בו חרש כמו שיר ערש ישן.
טבעת אחר טבעת, צומח בו הזמן.
סתיו.
הים משלח גליו,
עלים צפים בגלים המתנודדים,
כמה סתווים נותרו, הסתווים מפחידים.
ענן אפור מכסה את השמש, קר לו לליאון.
בפינה צחוק אישה, זמר אקורדיון.