הסיפור מוגש בהתנצלות למורי המוזיקה שלנו, אשר אוזנם האחת כרויה אל היכלות המוזיקה השמימית והנצחית, ואילו אוזנם השנייה פקוקה בצמר גפן מעוצמת המולתם הצרחנית של תלמידיהם, הארצית כל-כך, אך הנצחית, אהה, לא פחות. זה סיפור מימי ילדותנו הרחוקה, מהימים שבהם למדנו שעל מנת להכפיל שתיים בארבע, הכי קל להכפיל שתיים בשתיים, ואת התוצאה להכפיל שוב בשתיים.
נושקה הייתה המורה שלנו למוזיקה. המוזיקה הייתה בשבילנו כמו גשם בחושך על מטרייה חדשה: הרגשנו שיש משהו באוויר, אבל זה לא ירד עלינו. לא ירד עלינו זאת אינה הגדרה הוגנת. הבנים נשארו יבשים, בעוד שהבנות דווקא אהבו להירטב כשהן עוצומות עיניים ושרות ברגש. אנחנו, הבנים לעומתן, התמקצענו בסוגי התופסת השונים. כמאמר המשורר: תכלת וקוצים.
יום אחד נכנסה נושקה לכיתה, ובישרה לנו בחגיגיות, שאנחנו הולכים לנגן בפני הקיבוץ את "סימפוניית הצעצועים" מאת לאופולד מוצרט, אבא של וולפגנג הגדול. זה כבר משהו אחר. זה הולך להיות רגע של שיא בתולדות הקיבוץ, שלא לדבר על תולדות המוזיקה. רגע התהילה שלנו קרב ובא, ומיד אנחנו מתחילים לתרגל קידות מסולסלות לפני הקהל.
עם חלוקת התפקידים, התנפצו חלומותינו. הסתבר, כי הפרוטקציה חוגגת בחברת הילדים. את כל הכלים הטובים נתנו לבנות, ולבנים נשארו רק כלי ההקשה: תופים, מצלתיים וגם משולש - מין מוט ברזל בצורת משולש, שביד אחת מאזנים אותו על חוט ובשנייה מקישים בו. נו מילא, טוב משולש מוזיקלי ממעדר משולש לעישוב בגן הירק. ובכלל, ניחמנו את עצמנו, הרי כל מי שיודע משהו על ריקודים אפריקניים, יודע שהעיקר הוא הקצב, והקצב זה אנחנו. מיד התחלנו לבצע חזרה רועמת על טקס בישול האדם הלבן. גג חדר המוזיקה נרעד בבהלה, אבל התברר שגם נושקה שלנו ידעה דבר או שניים על אפריקה. המורה הקטנה הזאת, קפצה בנחישות, כמו טרזן, בנו בן האלמוות של הלורד גרייסטוק, אל תוך מעגל הקצב המקרקש שלנו. פליק ימינה, סיבוב אוזן שמאלה, והאדם הלבן ניצל.
המוזיקה כידוע נכתבת בעזרת בתים שבכל אחד מהם ארבעה תוים, נושקה קראה להם תה. אבל כל תה ניתן לחלק לשני טה שזה קצב כפול ויש גם תהטתי וטפטפה. ולך תזכור מה עוד.
תפקיד כלי ההקשה היה מצער מאוד. הן מצער במובן דל, מועט, והן מצער במובן מעציב: לדפוק תַהטה או אפילו תטהתה, מילא, אבל לך תשלב תָפטפָטה תה שלם בנגינה של הבנות... מה אנחנו, טוסקניני?
והכי קשה היה לנגן בגיהוקים -לנגן עם הסים. הס זה שקט. כשמופיע תו הס, לא מנגנים, וכמובן,
את התו שאחריו יש לגהק בדיוק במקום שנועד לו. למה רק הבנות מנגנות רצוף כל הזמן?
אך הרע עוד לפנינו. מסתבר, שבאמצע הסימפוניה יש 'חור שחור'. אנחנו צריכים לספור לא פחות מ 57 תיבות הס. לא, לא ארגזי אבוקדו, תיבות של של שקט. בתיבת הס מונח רק תו אחד, בצורת ביצה. אבל הרושם מטעה , הביצה היחידה הזאת היא ביצה קשה. מכל ביצה מתבקעים ארבעה הסים שלמים.
57 תיבות הס, הן חצי סימפוניה, אנחנו הבנים רק תפאורה.
מה שנכון, היה גם פיצוי. לאחר הספירה היה עלינו להיכנס במרץ עם תַט ה-תֵט טֵט ה-תָט ה, תַט ה-תֵט טֵט ה-תָט ה. שלנו. נושקה מאוד לא סמכה על החושים המוזיקליים שלנו, והיה עלינו לספור בלחש את כל 57 התיבות האבודות של ההסים, כל הס לחוד. זה ממש לא קל, כי צריך כל הזמן לספור ובו בזמן להזיז את האצבע על דף התווים. וצריך להחליף דפים, ולשם כך צריך ללקק את האצבע,על מנת שלא להעביר יותר מדף אחד, ועד שמעבירים דף והאצבע מוכנה להמשיך, כבר אין לה מושג היכן עליה לנחות. וכשנסית לברר זאת עם שכנך, בילבלת אותו לגמרי והוא כבר אינו בטוח אם הוא נמצא בדף הנכון. ונושקה, שהייתה מחייכת במתיקות אל הבנות, עלינו הייתה צועקת בפולנית, ואולי הייתה זו רוסית.
הגענו לחזרה הגנרלית, כאשר נמצא הפתרון הגואללבעיית ההסים. רוסו, ילד חוץ מגודל איברים, הבריק המצאה 'ניוטונית': "במקום לספור 57 תיבות של ארבעה הסים, כל אחד" אמר רוסו, "נכפיל 57 בארבע, נספור רצוף עד ,114 ואז, קלי- קלות, נדפוק את התַט ה-תֵט טֵט ה-תָט ה שלנו. בלי אצבעות, בלי רוק ואפילו בלי מחמושות."
אפילו נושקה התעודדה כשראתה את הברק החדש בעינינו. החזרה התחילה מצוין פרט לתקלות קטנות, חלק מהשיגרה: איה, הספורטאית שלנו, קבעה שיא חדש כשנשפה בציוץ אחד את כל המים מציפור הצעצוע המנגנת שלה, ואילו רוסו הגדול חבט בתוף בכוח כזה, עד שקרע הן את עור התוף שבאוזניים והן את זה שנמתח על כד החרס אשר הופקד בידיו החסונות. אך, כאמור, אלה היו תקלות שיגרתיות, והסימפוניה הקטנה והמתוקה שלנו המשיכה להתגלגל. הגענו בשלום ל'חור השחור'. כאן, כשהתופים שותקים המוזות משתפכות. נושקה ניצחה בעיניים עצומות למחצה, כשחיוך מלאכי על שפתיה. ליבה החל לפעום בחשש, כאשר בעיצומו של פיאנו-פיאניסימו, הבחינה בעליית המתח באזור כלי ההקשה. תחושת האסון החלה להלום בבטנה, כאשר שפתינו, שעד עתה מנו בלחש, עברו בקרשצ'נדו לכמעט צעקה:
",112 ..,113.. 114..!" ואז, כאשר כולנו כאיש אחד הלמנו בניצחון בכל הכלים שיורים, נושקה התפקעה.
שני רעמים נשמעו אז בעת ובעונה אחת. רעם אחד רעם בווינה הרחוקה, כאשר אבא מוצרט הזקן התהפך שם בבעתה בקברו, והרעם השני רעם אצלנו, כאשר נושקה שלנו, הקטנה והעדינה, ניתרה לגובה בחמת זעם, עד שראשה קרע חור בתקרת הדיקט של צריף המוזיקה הישן. קראש-ש-ש, והיא נותרה תלויה על התקרה בסנטרה בלבד, ידיה ורגליה הקטנות מדגימות באוויר תרגילי ריקודים חדשים בקצב מטורף. למזלה, עסק באותה שעה מולק, החשמלאי שלנו, בתיקוני חשמל בחלל שבין התקרה לגג חדר המוזיקה. מולק, שאף פעם לא אהב ריקודים, לא איבד את עשתונותיו, ובקור-רוח של טניסאי מאומן טפח אותה בחזרה למטה.
על רצפת חדר המוזיקה, כבר התחיל המשפט: "שקצים בני שרצים," מרטה נושקה את תלתליה, "הרי בחזרות האחרונות הצלחתם כבר להיכנס. אם לא באותה שעה, לפחות באותו תאריך. ודווקא היום, באמצע הפיאנו... פראי-אדם!" והיא פצחה בקינה פולנית, או אולי הייתה זאת רוסית, שנמשכה כעשר דקות תמימות. כשסיימה את הסולו שלה, השתרר שקט מתוח בכיתה. עיני הבנים התרוממו אט-אט מהרצפה עד שהתמקדו ברוסו. קולה של נושקה התחיל אומנם בפיאנו, אך הסתיים בשאגת פורטה מצמררת: "רוסו-ו-ו, אתה מוכן להסביר לי מה קרה פה?" רוסו הגדול והמסכן, שהבין כי נלכד, התחיל להזיע ולהסמיק, כמו שרק ילדי חוץ מגודלי איברים יודעים להסמיק, ואמר בקול חנוק: "שכחתי להכפיל פעם שנייה בשתיים..." רוסו, הממציא האמיץ שלקח על עצמו את פעולת הכפל, ידע שצריך להכפיל ביצי הס בארבע, ואכן הכפיל פעם ראשונה בשתיים, אלא שמרוב התרגשות שכח להכפיל את התוצאה שוב בשתיים. כך נפלו פילים ואבדו כלי חרסינה! עף רוסו המסכן, אבד לנו, מתופף נשמה גדול. ואנחנו נידונו להישאר באותו ערב בחדר המוזיקה, אצבעותינו על המחמושת, סופרים בלחש 57 תיבות של הסים, אחד לאחד. ואילולא חילצה אותנו חבורת הורים היסטריים, היינו נשארים שם כנראה עד הנץ החמה. למחרת ביצענו את הסימפוניה ללא דופי באוזני הקיבוץ כולו. חדר האוכל המה בהתרגשות, נושקה לחצה ידיים בעיניים לחות, ואנחנו נמלטנו החוצה, אל אוויר הערב הצלול, לשחק "קדרים באים" על הדשא הגדול.