שני אנשים חצו יחדיו את המדבר, האחד איש מעשי והשני סקרן גדול.
והנה, בלב השממה מרחוק, כתם זעיר מוריק . משהתקרבו הבחינו בנבט קטן ירוק ומלבלב.
"חבל עליו, מסכן" אמר המעשי, "חשב שהגשם ימשיך לרדת גם בקיץ. נו טוב, כולם מתים בסוף.
קדימה נזוז הלאה."
"אתה מוכן להפקיר אותו לצימאון ? שהתינוק האמיץ הזה לא יקבל הזדמנות לחיות?"
"מה?"
" אני נשאר, מזמן רציתי ללמוד את סוד הצמיחה. אולי זו ההזדמנות שלי."
" נסיעה ארוכה לפני ידידי. לא אוכל לחזור ולאסוף אותך זמן רב."
"אני נשאר."
המדבר השתתק. הסקרן שכב על בטנו, הטה אזנו והקשיב לקולות הצמיחה באדמה.
את הימים הבאים עשה במסלול קבוע בין הנבט שהמשיך לצמוח לבין גו המים שמצא.
חלפו שנים ארוכות. האדם המעשי חזר. חיפש ולא מצא את חברו. לפתע נעצר נדהם.
במקום בו גדל אז השתיל הקטן, עמדו עתה, זה ליד זה, שני עצים צעירים, רעננים ברוח המדבר.