הוא עומד במחסום כבר שבועיים.
נעוריו אובדים, מתבגרים.
זך ועמיחי וביאליק
נסחפים בזרם העוברים.
הט אוויה ! לא זה לא ברור
לך לסדר ניירות.
אתה תעבור, לאשתך אין אישור.
הילד חולה? מה אני יכול לעשות.
שמש מסנוורת לוהבת,
אנשים נמדדים בנייר.
נערה רחוקה מהבהבת,
הט אוויה! נו די, שייגמר כבר.
נערה בסערה שלפה אולרה.
צעק אזהרה,
לא עצרה. הסתערה,
דקרה.
אפוף דם והלם
ירה, ודמו בדמה.
כך מנגד כרעו, עלמה ועלם,
נפלו על אותה אדמה.
וכשזו שאלה נדהמת,
הם ענו לה באור הגווע:
אנחנו מגש הארץ הזאת המדממת
הנקרעת בידי אוהביה.