בגן הירקות אשר לאיכר
נשא הבצל את ראשו ואמר:
"איכר מטומטם, חקלאות אווילית,
לקבור כך בבוץ ראש חריף כשלי.
עם רעיונות כה דקים וכל כך מבריקים
שיהפכו את גן הירק לגן ירקרקים?
הקשיבו בני ירק, הקשיבו אווילים משרישים,
מעתה ישררו כאן כללים חדשים.
אני הבצל דברתי, בואו חסו בצלי,
או תצא אש ממני ותאכל את החצילים.
עלה נא הגזר, הן שמך גזור מגזיר,
מדוע אינך גזור לפי מדות הסיר?
גוזרני עליך לחשוב על המבשלות,
ולצמוח מעתה בטבעות עגולות."
שמע הגזר מבולבל אחוז אימה,
וקבר את עצמו עמוק באדמה.
"ואת עגבניונת, השמיני בטרם תסמיקי.
קודם תגדלי קצת, לעגוב עוד תספיקי."
ועוד שלח יד ואת ראשה ליטף,
ירד אל גבה ,ועל עגבניותיה רפרף.
וזו המסכנה רועדת ובוכה,
פניה מסמיקות מגודל המבוכה.
התלמיד הבא היה הכרוב. "שמע רקבוב בן כמש,
טמון עצמך באדמה לפני שתחטוף מכת שמש."
"אידיוט" רטן הכרוב, חומר במיצי נקמה,
הלך והוריק ותפח מגודל החימה.
והבצל שלנו המשיך להסביר בלי לאות,
לירקות שבגן את רזי החקלאות.
לכולם, לשורשים, , לעלים, לפריחה,
הוא תיקן שגיאות בסיסות בצמיחה.
כל אותו לילה טרח בלי מנוח,
ייעץ והסביר לירקות איך לצמוח.
לבוקר הגיע לגן האיכר,
בעין בוחנת את גנו הוא סקר.
הגזר העמיק ,העגבניה הסמיקה,
הכרוב תפח ,החסה הוריקה.
המלפפון כמו מלון, המלון כאבטיח
"מה קרה כאן הלילה? הגן כה השביח.
אך מה זה? באמצע הגן מתנוסס לו בצל,
זנבו באדמה ראשו אל על,
יבש ועבש,רקוב ומקולקל.
כפרה," אמר האיכר," יאללה לסל."
המתנשא מאדמתו מגיח,
ראשו בעננים מטיף לבני עמו.
זה מריח די מסריח.
עצות שייתן לעצמו.