"חוה חוה הודעה ממשה,
חיכיתי לך עד רבע לשש.
את עושה לי את זה בכוונה,
אני משדר ואת לא עונה?"
"משה מחוה הודעה עבור
כמה אפשר לחכות בקור
משש אני יושבת ומחכה ומצפה
מה אתה רוצה שאני אקפא?"
"חוה חוה הרגת אותי עכשיו,
מחמש אני מחכה לך לשווא.
בחמש קבענו בחמש בדיוק,
עכשיו כבר שבע אני נורא עסוק
נדבר מחר יקירה האם רות?"
"מה שאתה עושה זה ממש חזירות.
פתאום אני יקירתך. נוכל ורמאי.
נסעת עם זלדה לאורנה זנאי.
היית אצל בתיה, את רינה ביקרת.
אצל דליה התחממת, על לאה הסתערת.
אצל ורדית טעמת, אצל הדס לגמת.
אצל יסמין התנחמת, אצל ציפ התנמנמת.
אפילו לא התביישת בלילות הקרים
להתעסק עם הנוכריות רבות הקימורים.
עבסייה ורמתא בנות ישמעאל,
עם כולן התעסקת נוכל בן נוכל.
ועכשיו, כמו לא די באותה הפקרות
אתה עוד שואל "חוה האם רות?""
משה ההמום מגמגם ( מהקור),
"זה יעבור חוה, את שומעת? עבור.
נדבר עוד מחר חוה, תעלי בחמש."
"בשש מוישלה, קבענו בשש."