מצאת החמה עד צאת הנשמה

(מספורי הפלחים במשמר העמק)

מערכה ראשונה – מצאת החמה

בגון היה ותיק מותיקינו, פלח מפלחינו, איש קיבוץ למופת. ככל חברי הקיבוץ האמין בגון רק באל אחד, אל העבודה. ובגון עוד הגדיל לעשות , אם חברי הקיבוץ עבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה, הרי שבגון היה יוצא לחרוש עוד כשעה לפני צאת החמה. וזאת למה? הרי אי אפשר לחרוש בחושך. הכל בגלל הדי פור. הדי פור הוא טרקטור זחל גדול ומגושם, שיכול לחרוש באדמה קשה וסרבנית ככל שתהיה, אלא שכזחל ראוי לשמו, שום דבר לא בוער לו והוא זוחל באיטיות על שרשראותיו. לוקח לו שעה להגיע בדרך הפלחה עד לחלקה שנועדה לחריש. היות ולדי פור יש פנסים, אפשר לרדת על דרך הפלחה גם בחושך. ואז, כאשר רק מתחיל להאיר היום, להוריד את להב המחרשה עמוק לאדמה ולהתחיל לחרוש. הלוך ושוב, כל היום כולו, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ורק משממש מחשיך, רק אז להתחיל לחזור הביתה. (על דרך הפלחה אפשר גם לחזור בחושך, הרי יש פנסים.)

וזאת לדעת ככל שחוזרים מאוחר יותר מהשדה, כך הקיבוץ היקר שלנו הולך וניצל מסכנת רעב.

אחרי יום עבודה ארוך ומייגע חוזר בגון בגוף רצוץ וברוח איתנה הביתה. נשיקה לילדים, מקלחת,

ולמיטה, לישון. גם מחר צריך להציל את הקיבוץ.

אהה שכחנו את סילבי, אשתו הקטנה והחמודה. סילבי באה אלינו מאנגליה ומדברת בנימוס מנוחמד יותר אפילו מזה של המלכה הבריטית. הבעיה הייתה שהיא לא הייתה מסוגלת להפסיק לדבר בנימוס מנוחמד כזה. כמעיין המתגבר קלחו אמריה, דבש וחלב וצפצוף ציפורים. היא לא קיפחה אף אחד. כולם שווים בקיבוץ וכולם זכאים לשמוע את חידושיה והגיגיה.

הבעיה היא שכאשר מדברים אליך בנימוס, ועוד בנימוס מנוחמד שכזה, אתה נלכד כמו זבוב ברשת, אתה חייב להקשיב. הרי גם אתה מנומס, לא? עסק ביש. אבל יש גם צד חיובי קטן לעניין, אינך חייב לענות.

לא אצל סילבי. היא לא דרשה אלא אוזן קשבת....וקשבת.... וקשבת... עד, שלמזלך היה מגיע זבוב חדש

אל הרשת, וסילבי הצדקת אשר לא קפחה אף אחד, הייתה מרפה ממך לטובת הטרף הטרי.

אין פרוטקציה בקיבוץ, אבל מטבע הדברים מובן שבגון זכה, ובצדק, לשתות יותר מכולנו ממי מעייניה הזכים. מרגע שחזר מהעבודה פכפכו הדבש והחלב במיוחד בשבילו. אחת היא אם נישק את הילדים, התקלח, או עבד בגינה, המעיין היה מוסיף לנבוע ולהוסיף את מימיו עד הבוקר, אלא שדא עקה בגון היה נרדם מוקדם מהנדרש ונחרותיו הרמות היו מחרישות את קולות פכפוך המעיין.

יום סתווי אחד תופס גדי את בגון, (גדי הוא מרכז הפלחה, וכשמו כן הוא נחמד ותמים כטלה והחיוך אינו מש משפתיו) ואומר לו: "מחר בבוקר אתה עולה להר לחרוש את החלקה ליד בית ראס."

נעשה ונשמע. בגון קם מוקדם יותר אפילו מהרגלו ולעת זריחה כבר היה להב המחרשה נעוץ עמוק באדמת ההר. בתחילה נהנה בגון כנראה מנוף העמק בזריחה ומהאוויר הטוב אשר בהר. אחר כך חש לכל הנכון סיפוק עמוק מהמחשבה שעם כל תלם הוא מציל עוד קצת את הקיבוץ. אחר כך חשב אולי על סילבי יקירתו ועל ילדיו שהוא בקושי מספיק לראותם. אחר כך גדי הביא לו בג'יפ ארוחת בוצוריים, ומששבע התיישב שוב על הטרקטור והמשיך להציל את הקיבוץ עד שנעשה כמעט חושך.

עת לשוב הביתה. אלא שאיפה הוא הבית? איפה דרך הפלחה? איפה אני בכלל? בגון המבולבל לא התבלבל, עלה עם הטרקטור אל ראש ההר בית ראס, ומובן שראה מרחוק את אורות המולדת. ישששש.

זאת הייתה נסיעה ארוכה, ארוכה מאד. בשארית כוחותיו, כשכל גופו כואב מהישיבה הארוכה על מפלצת הברזל, נכנס בגון בשערי הקיבוץ וכושל מעייפות החל ללכת הביתה. היה כבר מאוחר, החצר הייתה אפלה וריקה מאדם. רק כמה פנסים מיואשים ניסו פה ושם להאבק באפלה, ובגון המסכן לא הצליח להבין איפה הוא נמצא, ככל שהלך לא מצא את דרכו הביתה.

לאחר מספר סיבובים כושלים בחשכה, מצא את עצמו עומד שוב מול הדי פור שחיכה לו באהבה ובסבלנות. סוף סוף נ.צ מוכר,

אסיר תודה ויגע עד מות, שכב למרגלות הטרקטור ונרדם עוד לפני שהספיק להגיד לילה טוב.

מערכה שניה – איפה בגון?

לוסי הקטנה והחמודה כבר דואגת. השמש שקעה ובגון לא הגיע. הילדים כבר מזמן בבתי הילדים ובגון איננו. הסרט תכף מתחיל ואין שום סימן. עוד דקה ועוד שעה, כלום. לוסי הקטנה והמפוחדת הלכה למזכיר "ערב טוב יודקס" "(אוףףף, תפסה אותי) ערב טוב סילבי, מה מביא אותך אלי בשעה כה מאוחרת?" "אפשר לדבר אתך רגע יודקס?" "(רגע... אצל סילבי... נו...) מה כל כך דחוף סילבי?" "אתה יודע יודקס, בגון יצא לעבודה היום בשלוש לפנות בוקר" "(זאת העונה הבוערת, בחייך לוסי, מה הרעש?) לוסי, כבר מאוחר בערב מה הבעיה?” " אתה יודע יודקס שאחרי הגשמים יש בעמק בוץ כזה שבכלל אי אפשר להכנס לשדה עם טרקטור" "( מה אני תייר כאן) נווו" "אתה מבין יודקס שאי לכך חייבים לגמור לזרוע לפני תחילת הגשמים?" "(תחזיק מעמד אתה המזכיר) כן לוסי". "ואתה יודע יודקס שאתמול היה ענן מעל המוחרקה?" "(נווווו כבר ) כן לוסי אז מה הבעיה?" "ואתה יודע יודקס שכשהעננים האלה מסתירים את המוחרקה אצלנו יורד גשם?"

" (נו בחייך, למה זה מגיע לי?) כן לוסי, אז מה הבעיה?" "אז בגון יצא לעבודה בשלוש בבוקר ועד עכשיו הוא לא חזר". "(או או. יש כאן בעיה אמיתית, אבל מצד שני, נו, יופי אפשר להעביר אותה הלאה) כן זה מדאיג לוסי, אבל הכתובת הנכונה היא גדי. גדי למוד הניסיון חסך לעצמו כמה דקות. הוא נתן לה לגמור את כל ההסברים בשקט ורק נדנד בראשו וחייך. משסיימה חייך ואמר "אל תדאגי לוסי, בטח סתם קלקול קטן. אני כבר יוצא לראות מה קורה". הוא הניע את הג'יפ של הפלחה, הושיב לידו את דיזי, (למה קראו לו דיזי?

כי השיניים הקדמיות בלטו אצלו מהשפתיים וכשהוא חייך, החיוך שלו היה ממש דומה לחיוך של הפרדה הנאמנה שלנו, דיזי.) ושניהם עלו בג'יפ לשדה שליד בית ראס. היה חושך ושקט מוחלט.לא ראו ולא שמעו דבר. הבהבו בפנסי הג'יפ וצעקו "בגון בגון"...כלום. כיבו את המנוע וצעקו "בגון בגון"...כלום, רק רוח שקטה של לילה. החליטו לנסוע סביב השדה, כנראה הוא תקוע איפשהו. נסעו נסעו, כל דקה עצרו וצעקו, "בגון בגון"...וכלום. עיניהם סרקו במאמץ את השדה האפל. ואופס. כשהנהג פוזל המזל אוזל. הג'יפ עלה על סלע גדול והתהפך לעזאזל. שניהם הספיקו לקפוץ בזמן ושעה ארוכה קיללו את החושך ואת הסלעים בהר.

משגילו כי אחד הגלגלים לא שרד. הקדישו שעה נוספת, ואפילו ארוכה יותר, לקלל קללות איומות עוד יותר, משנגמרו להם הקללות שב אל גדי החיוך. "יאללה דיזי הופכים את הג'יפ ומחליפים גלגל." דיזי גיחך, "הפוך גדי הפוך, מחליפים גלגל ורק אז הופכים חזרה את הג'יפ". וזה הלך נפלא.

(בשבת שתה דיזי קפה עם רפול בנגריה שלו. רפול סיפר לדיזי על שולחן מתקפל שהמציא לגמרי בעצמו, ודיזי הסביר לרפול איך מחליפים גלגל בשתי דקות, ועל עוד כל מיני פטנטים שיש לו עם ג'יפים.

משנעשה רפול לרמטכ"ל מינה מיד את דיזי לקצין הרכב של סיירת מטכ"ל).

הג'יפ נעמד על ארבעותיו הפנסים עבדו, גדי ודיזי השלימו את הסיבוב בלי תוצאות, הבינו שבגון כבר חזר הביתה, וכך עשו גם הם.

מערכה שלישית עד צאת הנשמה

השעון לא צלצל. בגון מתעורר לאט. מה בוער? הוא בגן עדן. ריח רענן של בוקר, השמש כבר זורחת, הציפורים שרות, וטל שחר מרענו את פניו מלאות אבק יום האתמול. משהוא פוקח את עיניו הוא רואה שהטל הזה יורד עליו מזרבוביתו של משפך גינה, שבקצהו השני זועמות אליו פני עץ של אישה קטנה וזקנה.

"התעוררת יונגער פוץ?" (חובבי הז'אנר מוזמנים להוסיף לדברי הגברת מבטא יקי כבד), "אתה יכול להסביר לי מה הטנק שלך עושה בגינה שלי?", "מה? מה? מי את?" "מי אתה חוצפן? פולש חסר מצפו! הרסת לי את כל הגינה." בגון שפשף את עיניו בחוזקה ופתאום תפש שאת הגברת הזאת הוא כלל איננו מכיר. גם לא את הבית הזה, גם לא את הנוף הזה. "סליחה, סליחה, איפה אני בכלל?" "אתה על הדשא שלי, בגינה שלי, בקבוץ אבן יצחק, יונגער פוץ. קבוץ גלעד נו. אתה מוכן להגיד לטנק שלך לעוף מכאן עכשיו יחד אתך?"

בגון המטושטש רחץ את פניו בברז הגינה ולאט לאט התחוורו לו ארועי הלילה והבוקר. אבל הסכנה טרם חלפה."כבר הרמתי טוריה לדפוק לך בראש, אבל פתאום נזכרתי בסבא שלי". (אוווה, עוד נודניקית אחת, מה מעניין אותי סבא שלך") "סבא היה בחיל הפרשים הגרמני, ופעם, בעודו מסתער על איזה כפר פולני נידח, כשהוא דוהר בעזוז על סוסו האביר, כשחרבו שלופה ומתנוצצת בשמש, והוא קופץ קפיצה אדירה מעל כרוב גדול וצועק הופל הופל הוררה ,כשהוא מקווה בסתרי נפשו שמאחורי הכרוב הזה מסתתר צלם מלחמות שינציח את הקפיצה הנהדרת שלו לדורי דורות, הסתבר שמאחורי הכרוב לא היה צלם מלחמות , אלא דווקא שלולית גדולה וחלקלקה. אופס, כשהרוכב גיבור, הסוס חמור. הסוס האומלל התחלק על ישבנו, וסבא נפל פצוע. כשראה חרמש גדול מונף מעל לראשו הספיק עוד למלמל "שמע ישראל" והתעלף. ואז, תשמעעע, אז קרה נס, נס אדיר, נס גדול היה שם. ישראל באמת שמע אותו. ישראל היה איכר יהודי, כן זה עם החרמש. מששמע "שמע ישראל" זרק את החרמש מידו ונשא את סבי אל ביתו בכפר, שם דאג לביטחונו ולהחלמתו עד סוף המלחמה." "(הופה)גם המשפחה שלי מכפר בפולניה, איזה כפר זה היה?" קליק, המדור לחיפוש קרובים נכנס לפעולה. וכמו אי אז, אי שם בפולניה הרחוקה, הייתה האיבה לשותפות גורל שנמשכת כנראה עד היום בתמ"ה. מעז יצא מתוק, מהקומקום נמזג קפה וגם עוגיות פפרקוכן הופיעו. ואלולא חנה כבר הג'יפ של גדי ליד הבית, הרי היה המדור ממשיך לחפש קרובים עד צאת הכוכבים.

"יאללה בגון, הביתה, כבר ממש דאגנו לך." בגון נשק את ידה של הזקנה,אמר שלום ולהתראות, ושניהם חייכו זה אל זו בידידות חדשה, ואלמלא נעלם הג'יפ בסיבוב, הרי הם היו ממשיכים לחייך ככה עד משמר העמק. בדרך הביתה אמר גדי " תשמע בגון, אתה כבר לא צעיר, אתה בטח כבר ממש עייף מכל הלילה המשוגע שהיה לך. אתה חייב לנוח קצת. אני שם אותך עכשיו ישר בבית, תנוח, תבלה עם הילדים, סילבי תטפל בך, תירגע, תעשה קצת חיים. וגם מחר, קח יום חופש. על חשבון הפלחה. מגיע לך.

ואל תדאג, בן אלי כבר ייקח את הטרקטור ויגמור לחרוש שם."

למחרת כשהגיע גדי למוסך, בגון כבר היה שם. "בגון, מה אתה עושה כאן? הרי נתתי לך חופש היום.

מה אתה דואג? אין שום עננים מעל המוחרקה. נו.. למה אתה עוד כאן? חזור הביתה.

" בגון, הרכין את ראשו בדיכאון.... "הספיק לי" מלמל והשתתק... ............."כן".... ....גדי שדווקא היה מהיר תפיסה הבין,לבסוף "אוקיי ....., יאללה בגון, קפוץ על הג'יפ, צריך להתחיל לזרוע בחלקה 50."

וככה כשם שבגון הציל את הקיבוץ,הקבוץ הציל אותו בחזרה.