מילואים

רעים ורעיות בנות ובנים.

הנה שוב נפגשנו פנים אל פנים,

הפלס"ר הזקנה אתכם, החיילים האלמונים.

נשים וילדים חיל גדול ורב,

הבה נדבר בכם, למרות שהיום יום האב.

רעיות יקרות אנו יודעים שכשהצו מגיע, למרות שאתן רגילות

לבכן נופל למכנסיים אפילו אם לבשתן שמלות.

ואתן מתחילות לעסוק בטבלאות ייאוש טרום מילואים

ומתחילות להתגעגע עוד לפני שאנחנו יוצאים.

ועוד בבית כשאנחנו אורזים תרמילים,

העוגות הראשונות יוצאות מהכלים.

ואנחנו נפרדים ומתנפנפים ויאללה,

עולים בבית ויורדים בבב אללה.

וזהו, נכנסים לנירוונה השנתית האהובה

תודה אלוהים, ברך את הצבא.

ואתן נשארות בלי מכונת הכלים הנאמנה

בלי שופך הזבל בלי הופך הגינה

ובעוד אנו הורגים את הזמן בלי קץ

הזמן הורג אתכן, ולא עובר לכן להתפוצץ.

הילדים מושכים מכל הכיוונים

הגדולים צורחים הקטנים מתבכיינים,

ויש להם ברונכיטיס ויש להם כינים,

ואין להם סבלנות ואין להם גבולות,

ואין לכן זמן וכוח לכל המשאלות.

אוי והדיסה נשרפת, הטלויזיה מטורפת,

והבית נראה עוד גרוע מרפת,

ובעוד רגע אחד דעתכן נטרפת.

ובתוך כל המהומה הזאת אתן עוד רואות

בעיני רוחכן, אותנו בפרעות.

מעורבים בכל התקריות, דפוקים בכל הסמטאות.

נמקים מצמא, שופכים מיץ על הגבעות.

ואתן עצבניות ומרוטות ומלאות דאגה,

מכניסות הכל לתנור ומוציאות עוד עוגה.

והעוגה אל הגבול נשלחת

ואת כל האויבים מנצחת.

ואנו יושבים בכפתורים פתוחים

מכרסמים בעוגות ומפצחים בפיצוחים

ושוקלים ודנים הלוך ושוב,

איזו עוגה יצאה הכי טוב.

ולא לשכוח טלפון להרים,

אוי אשתי אשתי, קשה אך מתגברים.

כמה קרועים אנחנו, דפוקים ומסכנים

ואתן כתל המערב הכתף המתוקה לבכיינים,

נלחמות לנו בעוגות בעוגיות ובתופינים

בכובעי הצמר בצעיפים בלבנים החמים,

רק שתחזרו כבר הביתה בריאים ושלמים.

......... כן בנות, וכשאנחנו חוזרים אל חיקכן...

תורנו להחזיר בריבית את חובכן.

תלך, תבוא, תרוץ, תביא,

תעלה תוריד, תכרכר סביבי,

לא, פה לא הצבא חביבי.

וכך בין ריצה לריצה מזיעים,

אנחנו מתחילים להתגעגע למילואים הבאים.

רק עוד משפט אחד נשאר וברצינות הפעם.

ללא עורפכן משפחות, לחזית אין שום טעם.

מי שסופר תותחים וגייסות

אינו יודע את סוד כוחנו, אתם הנכם הסוד.

בנים ובנות, רעיות, ובעיקר רעים.

נרצה או לא נרצה- להתראות במילואים.

פרידה מהפלס"ר

הגיעה עת ללכת במה נברכה

פלס"ר פלס"ר האלה חייליך?

ראיתיכם היום בכרסיכם הלבנות

נשפכות מהחגורה כמו דיונות קטנות,

והגיבנת ידידי, אוי הפטנט של הזקנים,

משקולת שכנגד שלא לפול על הפנים.

ראיתיכם וחשבתי שאם זאת הצורה של הצבא,

צריך להרים רגליים לפני שחומייני בא.

עם צבא כזה תודה רבה.

הרי פה הקיבה הולכת על הצבא.

אז ברחתי צפונה חאן ארנבה אום בוטנה וכן מעלה

ועצר אותי מלואימניק עם בטן לאללה

ושאל אותי בפרצוף קלבאסה

מה אני יודע על הצופן חסה.

אז ברחתי מזרחה לדמיה ויגאל

ושוב בא מלואימניק ושוב הוא שאל:

כמה מעלות יהיו בשמש כשהמרדף יחל

אם ברדיו הבטיחו ארבעים בצל.

אז נסתי דרומה ושם עוד בעל כרס:

"נא לחתום על מוצב, יש מכסיקו . . יש מקטרת . ."

מערבה מערבה אל סיורי החוף,

להזדחלם בגשם ,לשקוע, לדחוף.

ועזה מחייכת עם משאבות בפרדסים,

וחניתה מפתה בעונת הנרקיסים.

ובלבנון קטיושה מרקדת בין גני הרימונים.

סגרו עלי מכל הכיוונים.

אז חזרתי לכנרת אליכם ואל הטף.

ופתאום אני מרגיש את ההיסטוריה על הגב.

הרי כבר יותר מחצי יובל כל שנה ושנה

שתינו קפה סביב כל גבולות המדינה.

המדורה שלנו בערה בכל חור נידח, בכל פינה נשכחת.

דלקה לנו בכל המלחמות כעמוד האש המתלקחת.

לא היינו גיבורים לפעמים רעדנו מפחד,

אבל תמיד עשינו מה שצריך, ועשינו את זה ביחד.

ותמיד דאגנו אחד לשני וחלקנו במשמרות ובתחמושת,

וידענו שאיש את חלקו יעשה ולו גם מעבר להרי החושך.

הותכנו זה אל זה באש הצרות והתלאות

והשתדלנו לחייך גם בשעות הכי גרועות.

בא זמני ללכת כי באה שעתי.

אני נפרד מכם רעי, ואתם נשארים אתי.