ויקטוריה

לויקטוריה הנאווה, ויקטוריה המנצחת, שיר מזמור.

אלף שירים לך, סיפורים לרבבה יסופרו.

הקרינולינה שלך סחררה מעריצים אין ספור.

למראה מידותיך מעיים חמרמרו.

ויקטוריה הנעלסה, בשמלתך הלבנה הארוכה,

במסיבות הגן, זהרת כשמש תחת הסהר.

ג'נטלמנים בחליפות ערב שכחו חינוכם,

יבבו אהבתם לך עד עלות השחר.

ויקטוריה התמירה, ויקטוריה הברושית,

אפילו המלך התבלבל כשהוצגת בפניו לראשונה.

כמעט ועשאך מלכתו השלישית,

לו לא התחתן בחמישית לאחרונה.

ויקטוריה הצוחקת, הרעננה כטל

בעבור מרכבתך ברחובות,

כל חלון נפתח וכל תריס הופשל.

מלכת הלבבות.

ויקטוריה הצחה כענבת הדבש,

השקופה כענבר, הענוגה כמשי.

את לב כל הגברים את כבשת,

אך לבך כמצודה לא נכבשת.

ויקטוריה, כוכב האדמה, דקת הקרסול והגזרה,

אלף גיבורים מצפים למתק לחשך עד שחר יתאבך.

ויקטוריה הויקטוריאנית ילדה נערה,

את מי תאהבי, אמרי נא, למי תתני לבך.

ויקטוריה, עיניה זוהרות תחת צעיפה,

לבה הרך הולם, לחייה סומקות,

כה אמרה ויקטוריה היפה

בשפתי השושן שלה המתוקות:

אנא מחלו כי אכזבתי,

לא אהיה לכלה לעולם,

כי יותר מכל את בת אמי אהבתי,

את עצמי, יותר מכולם.

דמעות בדולח זלגו מספירי עיניה,

עד השתקף דמותה באספקלריות דמעות אין קץ,

ותחייך בין הדמעות אל מחזריה

כפרח בטל הלילה המתנוצץ.

וכך נותרה ויקטוריה,

לכולם, לא לאיש.

הזמן וההיסטוריה

חלפו בלי שנרגיש.

את ויקטוריה שלנו הנלבבת,

קברנו באביב תחת עץ התפוח.

ועת ניצת פרחיו שבה ומלבלבת

נדמע ונחייך עם הרוח.