ערב פסח מגיע, יש הרבה הכנות.
אבינו ישב וחשב.
עת לרדת לשוק, חד גדיא יש לקנות,
איך נחוג את החג בלעדיו?
לפתע נמלך: נו די, אלוהים,
עייפתי מצאת כל שנה ערב סדר,
לחפש ולמצוא לי בין כל הגדיים
את הצח והרך שבעדר.
לבי בי בוכה מהגדה להגדה,
מגדיא לגדיא לא די לה.
עוד גדי ועוד גדי אל גיא עקדה,
אל מותו עד סופו של הלילה.
עיניהם התמות נדהמות בי עדיין,
הגם כי חדלו מהבט.
קינת הוריהם בי נוקבת קרביים,
אלי, לא אוכל עוד לצאת.
רעם נורא התגלגל במרומים,
אדמה נרעדה נדהמת.
סור אב סורר, איך העזת פנים,
מול מסורת אלפיים רועמת.
ואבא הלך כבכל השנים.
וגדי בן יומו שוב קנה.
בן תם וחכם אז פסע לפנים,
ושאל: מה נשתנה.
מה נשתנה בשנים האלה מכל השנים?
שבכל השנים התפללנו לריבון , עכשיו אנחנו ריבונים.
שבכל השנים התפללנו להיות אור לגויים,
עכשיו סוף סוף אור לנו, רק שכנינו בחושך שרויים.
שבכל השנים היינו משוללי זכויות, נרדפים ומגורשים.
עכשיו אנחנו גבירי ארץ, חזקים, שמנים ואדישים.
שבכל השנים חיינו לחוד, תורתנו דלקה מגבוה.
עכשיו חולקים ארץ אחת, חלוקים ונצים בלי אלוה.
בכל השנים התפללנו לשלום, לצדק לאחווה,
עכשיו זה בידינו. ועדיין הדרך רבה.