כשעייפתי נם וער בחצות ליל צל קודר,
קרוא גווילי חכמה נשכחת, מסתרי עבר סוער,
נים לא נים צנח ראשי ולפתע קרקושים
על דלתי כמו מבקשים, על דלתי שוב והפצר.
זה אורח, כך מלמלתי, על דלתי פה מחזר.
זה הכול ולא יותר.
התמונה עוד זכורה, ליל דצמבר נורא.
לחש גחלים הטילו צל שדים על קיר בוער.
קצר רוח חיכיתי לבוא המחר, לשווא חיפשתי בגווילי העבר
נחמה בשברי הגדול והמר. על לינור שאבדה אתייסר,
מלאכים שקראוה בשמה המשכר,
לא יקראוהו יותר.
עצב דק הניע חרש, וילונות בלחש ערש,
חרדה אז אחזתני, בחשכה לבי פרפר.
אך למרות שכה נסערתי, אל עשתונותיי חזרתי.
"זה אורח" כך אמרתי, "אל דלתי שב וחוזר,
זה אורח מאחר על דלתי כאן מחזר
רק אורח לא יותר".
רוחי התחזקה אל הדלת נגשתי, לא עצרתי לא היססתי.
"אם אתה אדון או גברת אנא סלח, אני עותר,
אך נמנמתי כשנקישה, כה קלה כמו אוושה,
על דלתי חרש בקשה... בבקשה, הנני ער."
פתחתי דלתי למבקר.
עלטה שם, לא יותר.
עמוק באפלה בהיתי, שוב נחרדתי ותהיתי
וחזיתי בלהות, שום אדם עוד לא שער.
דומיה אחת גדולה, אין כל אות באפלה,
רק מלה בה צללה, רק "לינור", כצל עובר.
רק "לינור" אני לחשתי ונהם ההד חוזר.
אך ורק ולא יותר.
ובעוד דלתי נסגרת, נשמתי באש בוערת,
שוב שמעתי נקישה, מהדהדת עוד יותר.
והפעם, אין ספק, משהו בתריס דופק.
אגש לבדוק ואדקדק. סוד הרעש ייחקר.
אמץ לבי רק עוד לרגע, כנראה שיסתבר,
זה הרוח לא יותר".
אז בתריס המתרופף, מתחבט ומתנפנף,
בא עורב עתיק זוכר, דור עמוק ממי מבאר.
לא היסס ולא חיכה, לא קידה ולא ברכה,
בחשיבות של בן מלוכה, התעופף לו מתהדר.
על פסל אתנה החיוור מעל לדלתי, נחת ונח לו מתנער.
נחת ונח לו, לא יותר.
חייכתי לרגע מעומק עצבי, העוף השחור בדח את לבי,
מרגיש כאן כמו לורד או כמו ליידי, נוהג פה כמו שר החצר,
קרחתו מוזרה, מבטו אש זרה. שאלתי אותו בלי חשש ומורא:
"עורב רע ונורא, נודד סערה מחוף לילה חשוך וקודר,
אמור מה שמך אדוני מחוף תופת איום וסוער"?
סח העורב "לא יותר".
עוף מוזר ומסורבל, דבורו רדוד ודל,
משעמם ומקרקר, ארשת של שופט חוקר.
כמדומה ששום אדם, לא ראה עוד מעולם
ציפור שהגיעה מעבר משם, מזמנים רחוקים משער.
ציפור זדונית מעל דלת חדרו כצל שאיננו עובר.
ועם שם שכזה "לא יותר".
אך העורב יושב בדד, לא מוסיף מילה אחת.
"לא יותר" וגומר, כמו את נשמתו אומר.
לא יותר הוא מביע, שום נוצה לא מניע.
אז רטנתי עוד מרתיע: "אחרים כבר הרחיקו הגר
לבוקר יפרח יעזבני, כמו תקוותי, למקום אחר."
סח העורב: "לא יותר".
הופתעתי משבירת השקט, התשובה שוב מדויקת.
"בל ספק", אני אמרתי ,"על עצמך אתה חוזר.
על קינה שלמדת ממורה מר גורל, שאסון נוראי עשהו אומלל
והוא שב ומקונן כמו גל אחר גל ושב ומקונן ומקרקר,
קינה על תקווה ומשבר.
על שלא יותר".
אך למרות שכך הווה, עוד רוחי הייתה טובה
הסתובבתי על כר מול העוף המקרקר.
רק אז מעל קטיפת הכר, במוחי הכול נקשר,
הבנתי פשר הדבר. על מה העורב מדבר,
למה מנבא הרעות הקודר,
מתכוון בקרקור "לא יותר".
שוב השתוחחה נפשי, לא טרחתי להשיב
לעוף שבתוכי מבטו עזות נוקר.
בראש מתקרר העמקתי הרהר,
על כר הקטיפה הסגול הזוהר,
הכר מגעה עוד זוכר.
לא תשוב, לא תשב, לא יותר.
ואז כמדומני האוויר התעבה, בקטורת מחתת כנסיה לא נראית.
שרפים נדנדוה אילך ואילך, רצפתי צעדם תבשר.
"נקלה", כך בכיתי, "אלוהים שלחך, מלאכים לצדך עם סם שכחה,
לגום מהסם, רוקן גביעך, שכח את זכרה המייסר.
חדל כבר, חדל, הרפה מזכרה, על לינור האובדת ותר".
קרקר העורב "לא יותר".
"נביא", אמרתי, "יצור זדוני, אם צפור אתה או אם נצר שטני,
הלנסותני נשלחת או בסופה הושלכת לחוף לילה קודר וסוער.
מי שלחך מפלצת רעה, מארץ מדבר עתיקה נוראה
אל ביתי הרדוף כבר אימה וזוועה. "אמור", התחננתי, "ספר"
היש נחמה בעמק דומה, היש על ההר מבשר ?
קרקר העורב "לא יותר".
"נביא", אמרתי, "יצור זדוני, עורב האורב לי בזמם שטני,
בשם הרקיע שעלינו סוגר, בשם אל עליון שאת שנינו נוצר,
אמור לנשמתי המעונה נואשה, האזכה בגן עדן אי פעם אי שם,
לחבק עלמת אור, את לינור הקדושה, מלאכים כך קראו לה? דבר"
קרקר העורב "לא יותר".
"צפור או שטן חדל כבר", זעקתי, "הסתלק מביתי, נמאסת", צעקתי.
"שוב אל החוף הקודר הסוער,
אל תשאיר נוצה שחורה, שום מזכרת ארורה,
את בדידותי השאר ברה. הסתלק מעל פסל חיוור,
עוף מדלתי עוף צורר ממרר הוצא מלבי חרטומך המנקר".
קרקר העורב "לא יותר".
לא זז העורב, הוא לנצח יישב
מעל דלת חדרי על פסל חיוור.
עיניו עצומות, עיני שד איומות,
צל מטיל עמומות, באורו המרצד של הנר.
ונשמתי מגדר, מאורו של הנר,
לא עוד תרום, לא יותר.