בוקר אחד, ממש מוקדם,
כשהמלך בום התעורר וקם,
(השמש לוהטת, בחוץ נורא חם,
אבל המלך אומר מה זה מוקדם)
הסתכל סביבו וכלום לא קרה.
נורא שיעמם לו, איזה בוקר נורא.
כינס חיש מהר את כול יועציו,
"מצב חירום ,מה נעשה עכשיו?
שקט לי מדי, אני כבר ממש מיואש,
הגיע הזמן למשהו חדש.
משהו גדול, בומבסטי, עצום,
שינציח את שמי, המלך בום.”
ישבו החכמים שעה ועוד שעה
והתחילו לחפש הצעת הפתעה.
"אולי נעשה שלום ?" "אבל אין עם מי,
אנחנו לא מהעולם אנחנו רק אי."
"אם ככה אולי נכריז מלחמה?"
"אבל אין נגד מי וגם אין בעד מה."
לבום כבר נמאס, רעיון לא נמצא.
"בשביל מה אתם כאן אם אין שום עצה?"
היועצים המסכנים התחילו לרעוד,
"הבום מתרגז מה נוכל לעשות?"
יש! קפץ היועץ לבימבום:
"יש לי רעיון עצום
נמתח כמאה ועשרים מיתרים
בין הירח לבין ההרים,
נדביק עליהם המון גרגרים.."
"איך?"
"בדבק נגרים.
בבוקר יבואו המון ציפורים,
ינקרו ניקורים יעירו מיתרים,
וארץ בומבה תתעורר לחיים מאושרים."
כל היועצים הנהנו בהנאה:
"רעיון נהדר, עצה נפלאה"
ראשו של הבום החל לעשן:
"כשהציפורים שרות אני עוד ישן,
להעיר את המלך לפני הזמן?
כולם יהיו מאושרים? מה, אני לא מכאן?"
כמו שמש נעלמת בין העננים
נעלם חיוכם של היועצים המסכנים,
התקפלו לתוך עצמם כמו סמרטוטים ישנים.
אבל אז לפתע, מתוך הסמרטוטיה
צצה ועלתה הצעה מפתיעה:
נקדח מנהרה מהים עד לכאן
סילו אדירים יתפרץ מהים
מזרקה נהדרת עד העננים.
מלמטה נאיר בפנסים צבעוניים
ונרקוד בשמחה ריקודי המונים
וזה לא הכול, כי הרי אפשר גם
לרחוץ בה כלים ולהתרחץ בה חינם.
לקחת הביתה לכביסה ושטיפה,
לרחוץ חיתולים וכלבים ורצפה."
"הידד", הריעו החכמים כולם,
"רעיון מדהים, פתרון מושלם"
אבל אז זה התפדח.
בום התחיל להתרתח
וטראח התפוצץ כמו בלון:
"וכל זה יהיה אצלי בחלון?
כלבים? חתולים?
כביסה? חיתולים?
כלים, ספלים ובישולים?
ועוד מלמטה ישמחו לי,
יצווחו ויצרחו לי ?"
בום האדיר הלם בידו
כולם השתתקו שם, כלומר כולם מלבדו:
"אני מתעצבן, אני משתגע,
בומבה אבודה אם אתם חכמיה.
תשתמשו בראש לפני שאתם נואמים,
ותפסיקו למכור לי חלומות מטומטמים.
יושבים אל שולחני כבר כל השבוע,
וכל יבולכם הן שטויות בריבוע.
מצאו עצה עד מחר בצהריים,
אחרת אתלה את כולכם מהרגליים."
כמובן שאצלו שעת הצהריים
הגיעה רק בשתיים אחרי מחרתיים.
(ועד שהתלבש לקח עוד שעתיים.)
וכשהגיע סוף סוף אל אולם המועצה
מה הוא מצא?
כל החכמים מנמנמים
חלקם נוחרים חלקם סתם מהמהמים
ואז, פרצו מבום כל השדים,
אדים עלו מקודקודו המאדים,
קיפץ כמטורף על רגליו הדקיקות
ופתח במטר של קללות וצעקות:
"מה כאן הולך? מה חשבתם לכם?
ישנים בעבודה? לתלות את כולכם !"
"סליחה הוד בומבאותו, סליחה שנרדמנו,
אך עין לא עצמנו עד שמצאנו
פתרון נהדר לבדידות שלנו:
נשכיב את המגדל מכאן עד העולם
ויהיה לנו גשר מפה עד לשם."
היועצים חיכו למחיאות כפיים,
אך למלך יצא עשן מהנחיריים:
"לאאאאאאאא!" צרח, "מנוולים!"
זה הוא המגדל שלי!
לא תשאירו אותי בלי!
שלילי שלילי ושוב שלילי!
שומרים, לקחת את כולם
לזרוק אותם ישר לים"
אבל אז, מהפינה,
נשמעה בלי הזמנה
עוד עצה אחת קטנה:
"יש עוד רעיון, תקשיבו אנשים,
המלך שלנו חייב להרשים.
נקנה לו למלך בגדים חדשים.
וכבר מחרתיים נערוך מסדרים,
עם הבום בראשם בבגדיו הנהדרים,
כל הממלכה תשתחווה אפיים,
תריע בקול ותמחא לו כפיים."
בום! המלך קפץ בצרחה,
רקע ברגליים, כפיים מחא:
"יחלילי טומבחה
ארץ בומבה ניצלה! צהלה ושמחה !
קדימה רבותי לעבודה ולמלאכה,
לבחור לי בגדים מכל רחבי הממלכה."
טאאאאח,
כמו תותח,
קפצו חכמים מכיסאותיהם המרופדים
דהרו לדלתות בהולים ונפחדים,
נדחקו כבר לצאת, דחופים וצפופים
כרסים התנגשו זו בזו כמו תופים,
נתלשים כפתורים, משקפיים עפים,
דלתות נעקרות, נשברים משקופים.
"החוצה, החוצה, כל עוד ניתן,
הבום השתגע, המצב מסוכן."
בתוך שניות כולם נעלמים.
..... וזהו... אין כבר חכמים...
וכל רואיהם עכשיו כבר מבחינים
כי בלי המדים הם כבר לא גאונים
המלך בינתיים נרדם בנעימים
שקטה הממלכה שלושה לילות וימים
וכשבום התעורר משינה ערבה
ולא ראה שום חכם בסביבה
פצח ביללה באלה וקללה
שהארץ כולה נרעדה בבהלה
אבל אז איש אמיץ אחד הצביע
הבום השתתק והאיש אז הציע
"נבנה לך ארון כמו ארמון,
שתוכל בו לשבת ואפילו לישון.
הארון יהיה כה יפה ונהדר
שכולם יבינו ששם אתה גר.
ועוד נכתוב בגדול "בזה הארמון
עובד המלך,הבום שלנו הגאון"
נסיע אותך כך בכל רחבי הממלכה
וכל העם בדרכים יריעו לך.
והיתרון של הפתרון נהדר פי כמה
כי כולם יריעו גם כשתישן בפיז'מה."
"איזה פתרון נפלא
המלך בום נרדם בצהלה
והשקט חזר אל הממלכה כולה.