(טפשיר של טפשר בשם אדוארד ליר)
הינשוף והחתלתולה הפליגו עם ערב
בספינת אפונה ירוקה נהדרת
העמיסו מזון, המון מלפפון
עטוף בקליפות עלי תרד.
הינשוף הרים עין אל כוכבי השמים,
ובלווי הגיטר זימר לו ושר:
אה הו הו טי,
אהו הו בתי,
חתולתי יפתי, טי לי טי טי טי.
את לי יומי, את לי לילי.
מה יפית חתולה חתולונת שלי.
סחה החתולה: נהדר שכמותך,
כה קסום ונפלא ומרגש הוא שירך.
בוא נתחתן יקירי המדליק,
מספיק לחכות כבר חיכינו מספיק.
ואז השתתקה ונותרה ללא אומר,
כי בים אין למצוא שום טבעת וכומר.
הם המשיכו לחתור עוד שנה לפי תור,
אל ארץ בבונג ותומר.
שם ביער נראה, חזיר עם פאה
עם טבעת בקצה החרטום.
מה פתאום החרטום? החרטום הכתום.
עם טבעת בקצה החרטום.
לחזיר רוב ברכה, התואיל בטובך למכור הטבעת אשר באפך,
קצת תרד ניתן בשכרך ? בטח, ענה החזיר, בשמחה.
הם הסתלקו עם הטבעת, התנשקו עצמם לדעת,
בברכת כומר מוזר התחתנו על ההר,
בכפות מתוקמר זללו בבשר
עם פרוסות דקיקות של אגוז האילסר.
ואז וככלות, הם יצאו במחולות,
יד ביד במחולות על קצה החולות,
לאורו של ירח כלולות,
בחולות הם יצאו במחולות.