תרנגולת קרקרת מרוצה מעצמה,
ניקרה באבוס וכך המהמה:
"או אמפפה או אומפפה,
או כמה שאני יפה."
לפתע צרחה בחרדת בהלה:
"מי שם לי באוכל אבן גדולה?
אז מה אם זה יהלום, אפשר לחשוב,
אתם יודעים איזו עצירות יכולתי לחטוף?
יש לכם מושג איזה אסון
יכול לגרום יהלום בגרון?
או חס וחלילה מקורי היקר
היה נסדק או אפילו נשבר?
חיי כאן בלול הפכו להפקר?
נו בדי קר איך אקרקר ?
כולכם שותקים ? מנוולים
אני יוצאת מהכלים."
רועדת רותחת החלה צורחת,
כמו נכנסו בה כל שדי שחת.
כל הלול מתעורר, כל הלול מקרקר,
כל הלול מתמרמר,כל הלול מסתער.
טסות באוויר כרבולות וכנפיים,
והרעש עד לב השמים.
נזעק הלולן, בא ושאל:
"מי זה, תן או שועל?
מה הבהיל את הלול כך פתאום?
לא שועל, לא תנה
תרנגולת שמנה.
טמבלית זה יהלום."
שמו בכיסו, נרגעו בני לולים,
ושקט וליל מנוחה.
בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים
הירח חייך בשמחה.
עד כמה שהדבר יראה לנו מוזר,
בני אדם ותרנגולות לא חושבים אותו דבר.
אולי אם יום אחד הצרחנית ההיא תחכים
היא תבין שגם אם היא צודקת, אנחנו יותר חזקים.