דרך הנסיכה

מראה כללי לבנה טירת הלבנה,

נאלמת דום, ישנה.

ליל כסף לבן, ליל חלומות,

השמש אינה זורחת באלה המקומות.

צללי כסף רוטטים כנהר

שהוטלה הלבנה אל חלקתו וינהר.

חלילים נוגנים ברוח חרש,

שירים לבנים לבנים, שירי ערש.

הכול נם, הזמן לא הגיע הלום.

לילה מוכה ירח, סהר מוכה חלום.

סהרורית טירת הלבנה,

אין ער בה, רק העצב נע.

בגן השליגו הדרכים, קפאו כל הפרחים,

עציו עודם עומדים קרחים.

הכפור הברד והשלג הלבנים

הבריחו מזמן את הילדים הקטנים.

שומרי הסף קופאים על מקומם בשער,

קרחון שריונם נוצץ באור קרני הסהר.

דומה רוח תשוב ותפילם כחילי עופרת,

אך אין רוח קם והטירה נשמרת.

המנעול כשהיה, שלם ואיתן.

שלג רך נם על המפתן.

בפרוזדורים הריקים מהדהדת רק דממה.

ריקנות מסוידת עד אימה.

המלך ושומרי ראש עמדו

ישנים כבהקיץ ,איש על עמדו.

דומה תסובב את המפתח, תלחץ על כפתור הפלא,

והכול ישוב, כמו לא קרה דבר כל השנים האלה.

המלך יסיים את המשפט שהחל אי אז לאמרו,

אנשיו כהרף יאוצו בדברו,

בחדרים תצהלנה בנות הטירה,

הגן ימלא ילדים ואורה.........

אך אין כפתור פלא, הארמון אילם .

על עמדו הכול עדיין נרדם וחולם.

כאגם קפוא, צלול, קר ודומם

עומד הארמון, נם ושומם.

ועל קרקעית האגם ישנה

הנסיכה הנמה, הפנינה.

פניה חיוורים, רק שפתיה שני עודן.

ריסים גבוהים שומרים עיניה מהחרידן.

מצחה זך כשמים אין עב, כנשיקת אור לטל.

וככוכב שחור על חלקתו פחמו של תלתל.

ועדנה שפוכה וחיוך טהור,

על שפתי החן, על מצח האור.

והיא נמה על קרקעית האגם

ואין יוצא ואין בא. הארמון נם.

ביעותים

המלכה האם תוקעת בחצוצרה.

כל חצרה מלאה הדרה.

טררה טררה טררה טררה.

המלכה האם מולכת בחצוצרה.

המלך האב מכלה עופות ממולאים.

מפצלח עצמות מגרגר כרעים.

טררה טררה טררה טררה.

חצר המלכות במלוא הדרה.

והנסיכה,

הנסיכה דקה וחיוורת

עודנה צונחת קלה ומיותרת

במצנח האצות המאוושות, בים הירוק,

הרחק הרחק בגובה העמוק.

עיניה מלאות ים, באופק תחזה ,

הן עוד יבוא, הן לא תם עדיין באמצע האין סופי הזה.

דמעותיה גדולות כגודל תקוותיה

והים מלוא ריאותיה.

כבר סתיו, קמלו צחוקי פרחים.

גשמי חורף יבכו דמעות הנשכחים.

והנסיכה הדקה תמה לגווע,

עודנה צונחת בגובה העמוק, בעומק הגבוה.

ואז היערות

האדמה צרחה, כידוניהם פלחו את קרביה.

ממעמקי אוקיאנוסים עתיקים קרעו דרכם במעביה.

רסקו את קליפתה זינקו אל על

אכזרים, עיוורים, גל אחר גל,

פרצו, התנפלו, כנפילים קדמונים,

צבתות שיניהם ריסקו ציפורי עננים.

סבכי קוצים רעילים, כידונים נוראים,

לחמו על כל פרצה בין הגזעים.

חומה נוראה במלתעותיה סגרה על הטירה,

חנקה, אטמה, בלי סדק, בלי פשרה .

ולא די, לא לא, אל החללים הנשברים

יצקו משפכים בטון חושך אפל ואכזרי.

עלטה כבדה מוצקה כפלדה.

הטירה אבדה.

הדיון בוועדה

" אי אפשר להשאיר נסיכה

צונחת ככה אל גורלה.

המדינה מוכרחה

להציל את האומללה.

הגענו לירח, פיצחנו את סוד האטום,

איך לא מצאנו אותה עד היום.

אומללה, דקה שבירה כל כך,

מישהו מוכרח כבר לצאת לדרכה."

"נו, שלום, הגיע ה "מישהו מוכרח", כל כך נוח

שמישהו ייצא, שאני אוכל לשכוח."

"מי זה המישהו הזה? איך הוא יימצא ?

אולי אתה בעצמך תצא?"

"רבותי, רבותי, אנחנו איננו עוסקים באגדות.

רומנטיקה זה לספרים, לא לוועדות.

אתם עושים מהעבודה כאן בדיחה.

אין שום דרך, אין שום נסיכה.

לא דרך, לא שביל, לא משעול, שום דבר,

לא במפות, לא בספרים, לא בעתיד, לא בעבר.

לא היה, לא יהיה, אין. נגמר.

צאו מזה כבר."

אולי כשלא תמצא את הנסיכה

סוף סוף תמצא את עצמך.

מה יהיה

אמרו האמיצים זכרם לברכה:

אין דרך שאין בה פגעים.

אין טובים שאין בהם רעים,

אין מאורות שאין בהם מטעים,

אין כותונת חסינת קרעים,

הצימוק בעוגה, הוא שכל כך טעים.

אומרים החוששים נרם יהבהב:

דרך המלך בטוחה ושמורה,

על מי נסמוך אם לא על המשטרה,

בבית תמיד המנורה מאירה,

בגד בארון איננו נקרע,

במכולת יש צימוקים עד זרא.

אזהרה אחרונה

אתה מתלבט,

אתה יכול עדיין להתחרט.

נכון,

על האמת צריך להודות,

אשרי חלקו של המאמין באגדות.

ההולך עצום עיניים על גשרי תעתוע,

מעל חודי צוקים ותהומות ים פרוע ,

ההולך טרוף חלום, יחף, קרוע,

אל מחוז אמונה לא מוכר, לא ידוע.

רק הליכה עיקשת רק חיפוש בלי מה.

אבל

אין נסיכה, אין ארמון, אין דרך דרוכה.

צריך הרבה אומץ לצאת מאור לחשיכה.

מדרך המלך אל דרך הנסיכה.

הרבה דמיון להעז ללכת מאור לאפלה

בהחלטה גורלית, סופית, ללכת מהתחלה.

לבדך תלך, לבדך לא תשוב ממנה.

אין תשובה מדרך שאיננה.

אחד האדם

אלוהים עדי, לא שכחתי.

כבדו רגלי אך הלכתי, המשכתי.

עד שנכשלתי,

נפלתי. קרעי חלום מהבהבים אבדו כוכבים.

אבדה דרכה.

חשכה....

בבוקר זרחו שמשות פרחים,

טל צחק על לחיי תפוחים,

עיני האזוב הירוקות

קרצו לי לחכות.

במימיו הצלולים הפלג התרונן,

חכה עוד מעט, נוח, התרענן.

רק חול וצימאון חורק תמצא בדרכך,

שממה מיואשת, רק בדידות חרוכה.

נשארתי.

אנוח מעט אמרתי....

רק בלילות לעת הרדמי,

נסיכה רחוקה נאנחת בחלומי .

אני נקרע בין אנחתי למנוחתי.

בין נדרי נעורי לשלוות חורשתי.

עבי לילה מסתירים את הכוכבים.

אני ישן, חלומותיי כבים.

מוכה ירח

הירח מוליך אותי בלילות.

חוור כפנייך.

בליל כלולותיו ליל כלילו

אני הולך אלייך.

הולך אל אורו.

על קרן סהר הולך ומשתגע.

חלום נוטה אל שברו

אלייך נוגהה.

הרוח משיב חרש

נשימתך על עורפי,

באוויר ניחוח ערש

וחרס בכפי.

כל הלילה נמחז אל נרך,

כל הלילה הולך אלייך,

נופל וקם קם והולך,

עד אור. וחשכו פנייך.

שליח ציבור

מחפש נסיכות מיוחד

מפלס דרך בגרזנו החד.

לא לא,

לא בשבילו.

תראו שהוא לא יאכזב.

כל העם יחזו ביופי המלבלב

לכולם היא תוצג, לכל עמי הארצות,

חצי מחיר לילדים, הנחה לקבוצות.

במחיר פרוטה יוכלו לראותה

נמה בארון זכוכית, חנוטה,

בתאורה המתאימה

כמה יפה היא תהיה במוזיאון על שמה.

והאיש שהעיר ארמונות נמים,

יקבל מדליה ויכנס אל דברי הימים.

במקום קשקושים על נסיכות אבודות

באיש האגדה יסופר, במנפץ האגדות .

היו נכונים יערות קסומים,

חלונות סומים, מבואות חסומים, ,

הזרקורים באים, המסורים מטרטרים,

מהסככות הגדולות כבר יוצאים הדחפורים.

סיוטים

בלב ההריסות בין קרעים ושברים,

ניצבת מיטתה, לבנת כרים.

חיוורת ושלווה תשכב בה דומה.

על מצחה נשיקת רעף אדומה.

תקוות

תקוות אוהביה מעל מיטתה,

מספרות שישנה היא לעת עתה.

היא חיה עדיין, האגדה עוד נמשכת.

היא עוד תתעורר. צריך להמשיך ללכת.

אפשרויות נוספות

איש חכם ותם חשב

מחשבה משונה להבעית,

לו הייתה תחת מזרונה עדשה,

הרי זו נסיכה אמיתית.

לו תרנגול הזהב

קרא בחלונה,

לו החייט המטורף

מזג קפה למענה.

פיטר פן הצעיר

משחק לבדו בגן העיר.

ידידותיו שקששו מביאות לו סוכריות,

סורגות לו צעיפים וגרביים.

בחורף הוא חי מפטריות,

הן יודעות שהוא חי עדיין.

השעון מתקתק מבטן התנין.

איש מוזר אוסף עדשים.

פיטר שומע ואינו מבין,

התקתוקים הולכים ונחלשים.

מציאות

צאי לדרך אמרה אימא,

אל תסטי לשמאל או לימין.

כיפה אדומה את סלה הרימה

ויצאה לקראת הזאבים.

מדוע עיניך כה גדולות? מדוע פיך כה פעור?

משהו לא בסדר, לא לפי הסיפור.

השעון צלצל חצות

המרכבה הפכה לדלעת,

סיוטי יקיצות

אל עולם הדעת.

נעל הזכוכית שהושארה על המדרגה

ליתר בטחון,

גם היא נמוגה

עם צלצול השעון.

איזה בטחונות יש לשלגיה המסכנה.

חיה בסרט.

נוגסת בתפוח ברוב אמונה,

הנסיך מתחתן עם אחרת.

נערות מרומות צעקו בשנתן,

הליליות צרחו מהאופל:

זה מה שקורה למאמינות באגדתן

וחוסכות את לוח הכפל.

נים ולא נים

השחר במזרח מתחיל להחוויר,

על ענף אי שם מתנדנד לו זמיר,

פוצח לבוקר רינה

כמנהג אבותיו נאמנה.

גם לארמון הנם בנשוב הרוח,

יגיע זמר דק, יישק בלתי בטוח

על חמדת אזנה של הנסיכה הקטנה.

וזו תפהק מתוך השינה,

נים ולא נים נים ולא נים,

תקוות נתלות בעפעפיה הישנים,

הנסיך מתקרב מתוק ומיוחל,

והזמיר עודו שר על ענפו הדל.

נים ולא נים, נים ולא נים.

נים ולא נים בין השושנים.

מנמנמת מגמגמת,

פוקחת, עוצמת,

זוכרת, שוכחת,

גלי תקווה, תהומות של פחד.

מפחדת לבחור,

לחלום או לישון על שחור.

חוששת להתעורר,

חוששת להישאר,

נים ולא נים

היבואו החתנים?

תקתוק השעון,

או או, או או,

לישון .לפחות לישון,

להתכסות מעל הראש ,להחריש את השעון.

נים ולא נים, נים ולא נים,

לא מאמינים היום, לא מאמינים.

הקור מתגבר

מה יהיה ? שאל הזמיר

וקפא בקרה.

נותר השיר, המנגינה נשארה.

הפינגווינים געגועה

בין הקרחונים.

באין זמירים כידוע,

עדיין הפינגווינים

מדדים על השלג כושלים.

השמש זורחת פעם באלף שנה.

אופק חסום סופה וערפילים.

מה נותר זולת האמונה:

השמש תאיר בקרה הקרחה,

כלניות ילבלבו בבקעים הקרים.

הפינגווינים האחרונים באנקת רווחה,

יחזירו לזמירים את הנושא העיקרי.