שבעים שנה ישן חוני במערה שבהרים.
וייקץ. איש זקן, בגדיו מאפירים.
וירד לעמק לרחוץ והעמק מזה
וישראל צמאים למים וחרבים זה לזה.
ויקיפוהו כעדת כלבים טרופה ויאמרו: "נשליכהו בורה.
כיונה אל משברי הסופה, חוני אל להט הבצורת.
בשלו עצרו גשמים ובא אדר ולא באו סגרירים
והגנים קמלים והבקר נשדף והשדות משחירים.
עד קיץ יבשו גבים אחרונים והמעיינות הולכים ונעצרים.
שמי החורף מלובנים והקיץ מגיח מההרים."
ויחוג סביבו מעגל, ויירתעו לאחור.
"לא מפניכם אירא, לא מוות יירא יורד בור.
על בניכם אבקש, כי הטף טהור.
"שמים, בלא חורף אביב בל יבוא."
מיד נשבו רוחות ונתקבצו עננים חשרות חשרות
וחשו ישראל לבתיהם לבל יירטבו במטרות
אך חסו שמיים על חוני שעיגולו ביתו, והורידו מטרותיהם מעדנות..
ולא רוותה האדמה, ולא מלאו גבים, ולא עלו המים במעיינות.
סח חוני:"עלי אתם מרחמים, ומה חטאו הצאן, ילדי ישראל, מה חטאו העלובים?
עד קיץ ייתמו בלהט הצימאון ובשל זקן אחד אתם מעכבים.
מיד הבריק ברק ויקרע בטני נדיבים,
ונכרך יורה במלקוש והיו יורדים ומתעבים.
ארובות מטר, נהרי גשם, מים אדירים
ורוותה האדמה, ומלאו גבים וחריצים, ועקובים היו למישורים.
ויבואו ישראל לחוני מרים ומאררים:
"כלו המים אל בתינו, בתי החימר מתפוררים.
מעשי ידינו טובעים בשיטפון, ואתה עוד נושא תפילה.
שא עיניך ממעגלך, ראה את הרעה המכלה.:
וישא עיניו אל השמים הגבוהים,
"תנו לי מידת רחמים, בלא מידתם רחמים מטבעים."
מיד חדלו המים, ושקה חמה לשלוליות, ונסתלקו עבים.
וישראל לביתם שבים.
וחוני נשאר בעגולו, לבדו, בגדיו רטובים.
עד ערב, וירא מעליו את הכוכבים.
שמים, שח חוני, קחוני אליכם,
זקן אני ועייף, לבדי במעגל,
נפלאו ממני כל נפלאותיכם.
ומנטיעותי לא היה לי קב חרובים למאכל.
.מיד יצתה בת קול מההרים:
"חוני חוני, ישראל זה לזה ערבים.
על ילדיהם בקשת וקבלת מאה שערים.
ומה תבקש שכר לך חוני, מה לך קב חרובים?"
וילט פניו ויאמר: "לא החרובים,
כי עיגולך שעיגלתי סביבי גבה כחומה,
ביני ללחם יומם, למים הטובים,
לסוד שיחם תחת תאנתם, ביני לפת יומם."
ותען בת הקול: "חוני חוני, חוני המעגל,
שבעים שנה ישנת, להתעורר בחורף הזה לבקש על ילדי ישראל.
ואם בזכותך חיוך הפציע על שפתיהם הדלים,
הלא רב לך חוני, מה לך כי תלין."
ושח חוני: "שבעים שנה ועוד שבעים,
ורק עכשיו נפקחו עיני להבין."
ויעצום עיניו ותצא נשמתו בנשיקה.
ויצאו ישראל ליומם, וחמה יצתה מנרתיקה.