בין השדרות

ויהי היום באחד מאלה האמשים,

כאשר גברו עלי החרדות וצרו יאושים.

הקייץ ללא נשוא וזבובים ויתושים.

לכלוך בחצר וזוהמה בכבישים.

כשתמיד חסרים בסידור אנשים,

ולכולם מגיע וכולם דורשים.

ואין שיחה אלא שיח חרשים.

אמרתי: אצא ואבדוק בשורשים,

מדוע בכל זאת אנו מתעקשים

על המקום הזה, על אלה האנשים.

ובאתי אל הכביש אל שדרת הדקלים,

שומרי ביתנו הזקופים, הזקיפים האצילים.

המשמר הרם הזה נאמני החיילים,

ירק עד בבלוריתו וחוסן בגזעיו העגולים.

ראיתים עומדים וצופים בכל גלגולי הגלגולים

שעברנו מיום ששתלנום שתילים.

והנה אנו השתוחחנו ואלה צומחים ועולים.

הם שראו את זוגותינו הנשואים, הכי רגילים,

נפגשים בצלם לטיולם הראשון הלילי.

ומבליעים חיוך כבקיאים ורגילים,

כשאלה מסיעים תחתם עגלות עוללים.

לכל יולדת בדרכה אל בית החולים

מחייך המשמר, הגבירי חיילים.

וכשהיא שבה ובחיקה זעירא עטוף חיתולים

מתכופף המשמר לחלון: בן או בת ? ומה המשקלים?

ולנוסעים לחו'ל, ליוצאים לטיולים,

לעגלות המטע, לפעילים, לפועלים,

מצדיע המשמר מנפנף בעלים...

בעתים קשות ומתוחות יורדים בשדרה החיילים,

פניהם חתומות הם אינם מבוהלים.

רק מביטים בצמרות חרש כשואלים

הנשוב לראותכן ? ואז אל רכבם עולים.

מזדקף המשמר שותק, מה יאמר במלים.

נשאר על משמרו. עדייןמשלים

את כל תפקידיו קטנים כגדולים.

רק עיניו נשואות מעבר להרים הכחולים,

רק לבו הולם ברעם הזחלילים.

כוכבים בטל על כפותיו רועדים כמתפללים.

וכשהם חוזרים סוף סוף עייפים ומעופרים על גבם התרמילים,

נושבת רוח צמרמורת בצמרות והן כמו נרכנות להעלים

דמעת שמחה גבוהה בעיני הגבוהים שבחיילים..

כן, את כל אלה ראיתי ביום רגיל של חולין

כשעליתי בדרך בה כולנו עולים

בכביש בשדרת הדקלים.

אחר כך שמתי ידי בכיסים והלכתי,

כך סתם בשבילים, כאילו שכחתי

שיום חול היום, לבטלנים לא תהיה תקווה.

אך השבילים היו ריחנים כל כך והרוח כל כך טובה,

הטף רץ בדשאים קולותיהם צלולים כטל,

והדשא נושק רגליהם ושמש נושקת מעל.

לחצתי על הדק המצלמה והנצחתי את התמונה,

לשמור מרוצת הילדים מפני מרוצת הזמן הנע.

אך אלה הוסיפו לרוץ, הזמן לא עצר.

ואנו, שמלאכתנו כה רבה ויומנו כה קצר,

אנו שכתפנו דלות וקשה לנו לבדנו

עם האחריות הבלתי מתפשרת לצחוקי ילדינו.

אנו שחייבים דין למחר וחשבון לאתמול,

אין לנו מורה דרך, אין את מי לשאול.

לך אמרתי אל עצמי, לך אל בית הקברות,

אולי תראה הכל בעינים אחרות,

בעיניהם שבחלומם ראוך מהלך בדרך הישרה

בין שדרת הדקלים לברושי השדרה,

שאל את המתים ויגידוך מעומק משכבם הרם.

ובאתי ועמדתי שם והייתה רוח טובה,

וראיתי את צבעו של השקט והנה הוא ירוק ולבן.

עצים מרכינים ראשים ירוקים,

מעל לוחות השיש המלבינים עתיקים.

ומטפסים בני יומם עולים ונאחזים,

בטיח המתפורר על מצבות בני הארזים.

פה נחים הזקנים החכמים לצד הילדים התמים

פה נשארים ידידיי, רחבי כתף וחיוך כל ימי זכרוני.

והקשבתי לשיח העצים, והאבנים, והדממה,

לרחש הרוח בצמרות והמים באדמה.

ציפורים רחוקות פטפטו וטרטורי מכונות מאי שם,

והייתה שלוה נפלאה כמעמקי הים.

אז מדדתי בעיני את המרחק בין השורשים לצמרת,

וידעתי שהגובה הנפלא הזה הוא רק ראשית הדרך.

שהצמיחה נמשכת ענף אחר ענף.

וראיתי את הסבלנות בטבעות השנה,

ובערימות העלוה, ובענפים המתים והחיים.

וראיתי את העקשנות בסלעים המבוקעים.

המתים לא דברו אבל אולי התחלתי להבין,

מהסבלנות הנחרצת, מהעקשנים השלווים,

שחיי אדם לא בו מתחילים ואינם מסתיימים במותו,

שאין קצו של אדם בא עליו בבוא עליו עתו.

ימיו נמשכים דרכו ,כגזע המשלח ענפיו אל החמה,

ושורשיו נטועים עמוק באדמה.

ואז קמתי והלכתי כי גם לעת שלווה

היום קצר והמלאכה מרובה.

וירדתי בגבעה עודי תפוש הרהורים,

ולעיני נשקפו העמק והכרים.

משבצות משבצות צבעים צבעים טורים טורים,

קופסת צבעים גדולה נחה לרגלי ההרים.

וכחגבים קטנים בעמק הטרקטורים נגררים,

מעבדים שדות משנים צבעים כבמכחול אדירים.

ואני רואה בעיני רוחי את הבחורים,

פרועי שער משומני ידיים מעופרים.

ואת ההבטחה בעיניהם כי טמנו גרעין.

אני מוסיף ורואה לולים הומים ומקרקרים,

ופרות ברפתות וכבשים בדירים.

ואני שומע אנקת מכבשים וחריקת צירים.

וצלחות נכבשות וחבלים נשזרים.

ובתים אני רואה קמים ומאמירים,

ותבשילים מתבשלים ובגדים נתפרים,

ועל כל אלה בתי ילדים מוארים,

וילדי פלא על כל שעל, ילדים מאושרים.

כל מעשי ידינו נשקפו אלי מעברים,

נטועים על אדמתנו מושרשים ומפוארים.

רגלי עומדות וברוחי שפרירים.

כאיכרים בגשם הנרטבים ושרים,

והייתי כחולם באור הצהרים,

הלכתי למצוא שרשים ומצאתי גם כנפים.