לשון אם חמה,
מרבדי כוכבים בלילות.
יונה הומה
בנקרות אפלות.
עשב נמוך ריח צל,
אפר מדורות,
שלוות בין ערביים עצל
צהלת בכרות בין הבורות.
מי יזכור חסדי נעוריו
לכתו במדבר בארץ לא זרועה,
מסעות משאותיו
בלב שממה צמאה.
אין סוף ישימון
מכוות משא וחום,
צימאון
והשמש דום.
עייף הגמל ממשא המדבר,
כבדו רגליו בחול ובטרשים,
שכב תחתיו פשוט צוואר
נכנע לגורלו בחמסין.
זקנה מושלכת בצדי דרכים
ייאוש נורא שרוע.
עיניים כבות חייו כבר נחים,
עצמות מלבינות ברוח.