אביר המדון

הארת עיניים בנושא חשכת ימי הביניים.

מסתבר,

שחושך הוא אור נחנק ומצטבר,

פורץ מתוך חשכת עבי האפלה.

מקרעי שחורים בוקעת שמש גדולה.

בחשכת אפלה, ניצת לפיד.

זו ההתחלה,

תמיד.

שורשים מתפתלים במחילות אפלות,

צוברים כוח לפרוץ ולעלות.

זרעים בוקעים מאדמת מסתור.

צמרות מתמתחות לגעת באור.

מים עולים , ימים באים ולילות,

בגובה פני היום יאפילו מצולות.

אתה יכול להתחרט, אתה עדיין לא בפנים.

אתה ניצב על הגדה הבטוחה.

הנהר גועש ורועם, הנהר יורה אבנים.

איש לא מכריח אותך.

אובך, ערפל, טרוף טורפו המים.

למה לך, לא יהיה כל גמול.

אתה עומד קרוע עיניים.

אינך רואה את הגדה שממול.

לכאן הובילך חלומך,

רעש המצולה באוזניך כחליל.

אתה עוזב את הגדה הבטוחה,

צולל, אין לך מציל.

בוקר

להתחיל לפני הזריחה, טרם אור.

ערפל מתאבך, מבוכה.

סוס ורוכבו, טרם ציפור.

דרך שלא נדרכה.

בוקר מלא תקוות מלחמתיות,

גבעות בערפל כמגני צר.

שחר משליך חניתות איטיות,

כובש מבצר אחר מבצר.

שרפות דם בעננים,

כוכבים אובדים.

רק אגלי טל צוננים,

מעגלים מעט את החודים.

מחרו של אתמול,

כנף מעילן של האגדות.

בוקר נגול

מלוא השדות.

טלטולי דרך

נצמד לעיקר,

הולך אל כוכבו בקו ישר.

תהומות נפערו,

יחצן.

לא יסטה אף שעל.

חומות יגבהו,

יפרצן.

עיניו בכוכב ממעל.

אבל בן אדם,

מה לך כוכבים.

מישהו יסדר כבר, מישהו יכין.

בוא אל חיקנו, שב ביושבים,

אינך לבדך, כולנו אחים.

חשבון פשוט יוכיח,

כדאי להסות,

להשליך טיח,

ןלכסות.

לא.

אפשר לשבת על פרשת דרכים

ולחשב מהלכים

אך השביל לתכלית הוא רק עוד שביל,

וצריך להחליט, ולהתחיל.

ולא המעידה היא המעידה.

אלא הצעידה.

איש ממכאובו, איש אל כוכבו.

לא בהרגליו, ברגליו יבוא.

מפלה כמותה כניצחון,

תמרורים בדרך.

הדרך היא המבחן,

והיא אינה נגמרת.

גם אם ילך לאורכה כולה,

מתחילתה עד קצה קצה,

ישוב וימצא את ההתחלה

קשה ונחוצה.

חמושי קנקנים

יצאו קוטלי הקנים.

הדרך האירה להם פנים.

( ועכוזו של הסוס מלפנים.)

שמנמן חייכני פרח בין שפתיו.

( רק בהפסקות שבין ארוחותיו. )

שמח בחלקו,

שמח בחלכו.

עיגולו הוא קטן ועגול ותמים.

(מה חבוט ומעונה מעגלם של חכמים.)

משתרע בדשא, אבן למראשותיו,

העשבים עונים לו על כל קושיותיו.

הארזים ,מצדו יכולים להישרף.... לא בגללו.

אזובי הקיר, פורחים במיוחד בשבילו.

אבק, אבק, נד אבק כמסך.

מולו העדר צועד בסך.

ראש בזנב טלף בטלף,

גוש אחד. מאה, אלף.

לא לפתוח רווחים , לשמור קו.

לא להתפזר, ראש בזנב.

כתף אל כתף, שור לימין.

פתי לפתי לפתי מאמין.

כתרו העדר, סבבו מעבריו,

חסם דרכו בצמר וחלב.

ביוון גבינה סוסו שקע,

אבדה חרבו באדרתם הרכה.

"דע מקומך, מעפר באת,

למה הגבהת?

מה לך ולכוכבים,

בעפר מזונך, רד אל העשבים.

הצטרף אלינו,

שמים חדשים באבק שהעלינו.

כולנו שווים, כולנו טובים.

גוף אחד, גוף ראשון רבים."

לוחך עפר, מובס, הניחו העדר לנפשו.

פנה בהמוניו אל דירו ואבוסו.

סנשו שוכב בעשב הפורח,

עיניו ברקיע כחול עמוק.

יום נהדר לפניו משתטח,

מערסלו מפנקו כתינוק.

אויר מתוק, צלול כדבש,

זמזומי דבורים, צחוק ציפורים זחוח,

היום פרש נוצות טווס

וסנשו צוחק עם הרוח.

חיפושית מעשית מלקטת צוף,

בין אבקניו של פרח רך.

פרפר נחת בו בעפעוף

והאביב פרח.

נפנתה החיפושית וילפתו בזעם,

בשנאת אין סיבה אכזרית.

באזני סנשו הכה רעם

את שלוות האחו המוריק.

אחז זהיר

בכנף הפרפר,

שלחו לאוויר

גא ונהדר.

שב ושכב, ידיו על עורפו,

נהר הנהרה שב לזרום מעליו.

ולפתע ידע כי בעצם כפו

טבע הוחלק וגורל הוחלף.

ובעצם היום הנפלא הזוהר,

בתכלת הצלולה, הצחה,

סנשו הביט ברקיע אחר,

פקח את עיניו ובכה.

טחנות הרוח

רוח בכנפיים ,

הכנפיים בריחיים,

הריחיים בקמח.

לא יצמיח צמח.

הרוח התוכנת נטחנת

בתכניתה הממוכנת.

נארזת בשקים,

מוכרזת בשווקים.

אבק הבלים

רעות רוח, גיבובי מלים

הרוח בכנפיים,

הולך סובב הרוח,

הכנפיים בריחיים,

ושב על סביבותיו הרוח.

ושב וסב שואג איוולת ניצחון,

טוחן את עצמו לדעת לטחון.

וצעק אל אבני הריחיים הכבדות:

נשימות הרוח אובדות.

פרקו עול, שברו ציר,

אל תגרסו בקציר.

ענו האבנים כבדות ודשנות,

סור מהדרך, לא נוכל לשנות,

שיני פלדה נעוצות בעורפנו,

גלגלי ענק סובבים עלינו לסובבנו.

רעש גריסה וחריקת צירים

מחרישים צעקתו לגלגלים הכבירים:

מה השיגעון הזה לכם?

עמדו, חדלו, עצרו סיבובכם.

הרפו מעורפן של אבני הטוחן.

חורקי שיניים לא עוצרים,

צווחים גלגלים בצריחת צירים.

גם אם נרצה לא נוכל לעצור.

כנפיים בעורפנו נעוצות ועורצות.

הביט וראה כנפי ענק מעליו

רודפות זו את זו במרוץ מטורף.

צעק לכנפיים: עצרו תנופתכן.

הרוח נטחנת תחתיכן .

התנשף בתנופתו הגלגל הפרוע,

סור מהדרך נולדתי לנוע.

הרוח בכנפי, נושבת טרופה,

צא משוגע הלחם בסופה.

דם התגעש וסער בעורקיו,

צעק אל הרוח המכה באוזניו:

עמדי הרוח, סובי הרוח,

השדה מצפה לך, השדה פתוח.

שובי מתערבלת

אל גלי הקמה העולה ומשתבלת.

שובי ,פן האור הזהוב, פן פאר הצמיחה,

יתאבקו גרוסים בתחנה המקמיחה.

והרוח חרשת בהמון קולה

ושאון הטחנה וגלגלה.

שואגת אדישה אינה עונה....

נסגרה הדלת האחרונה.

כעס מלאהו, עורקיו רתחו חמה.

לא נותרה לו אלא המלחמה.

ידו בברזל, הברזל בכנף,

הכנף ברוח סב מטורף.

קפוץ שיניים, נשוך שפה,

ידו עייפה, הולכת ורפה,

והטחנה בטירופה.

-שבה סובבת, סבה מסובבת,

אינה מתחשבת, אינה מתעכבת.

נפל,

חשך יומו ויאפל.

שביל

מוביל

אל אין סוף

הנוף.

אביר שחוח מאד

הולך ונעלם בין הגבעות.

רכוב על החמור הטיפשי,

אינו יכול.

בהונותיו מדשדשים

בדרכי החול

רחוק רחוק מעל הרים נמוכים,

השמש גוועת.

צל מטפס בדרכים

לאבדן הדעה מדעת.

( כמה מלים יפות ויגע

צריך משורר נשדף,

להביע שלמות של רגע,

המונצח בפחם על דף.)

אמונה לתמונה

השמש היא הפירוש.

הבט שוב בנוגה השקיעה,

עין בעין בחשיכה, בייאוש,

בדרך האבק היגעה.

השמש כל כך נמוכה.

אבל הרי אפשר,

שדווקא זריחה

מטפסת בהר.

עם התרוקן שק הדמעות,

אין עוד מהן להזילן.

במנסרת דמעה אחרונה אפשר לראות

קשת בענן.

לאחר אחר ייאוש,

מחסום התקווה.

השמש היא הפירוש

למסע הבא.

מחוז חפצו

מה טוב לאביר יגע,

מלבוא יום אחד ולמצוא,

מחוז בהיר ורוגע,

מחוז כלבבו וחפצו.

פשוט מדיך,

פתח חגורך,

אתה בין ידידיך,

בעירך.

צל ושלווה, מי מעין,

נוח ממלחמותיך.

שב עמנו אל תדאג כל הזמן.

זנח סוף סוף את כול שיגעונותיך.

אנשים טובים, טובים דבריכם,

מעין צונן בלב מדבר מלובן.

אך הדי סכנות רועמים הרחק,

שם מקומי, מולן.

הרחבת אופקים

האופק הנפלא האדום,

כשמגיעים אליך בשארית הכוחות,

מסתכלים לאחור אל היום,

והנה הוא יפה לא פחות.

רוחות מדבר חורשות את פניך,

נידונת להיקרע בין האופקים,

נידונת לנדוד כול ימי חייך,

בחולות חלומות רחוקים. .

גלמי עץ בתאטרון,

פיהם מלא דיבר ורון

חכמה, לצון, מצוות בובות מלומדה

ככל שמחברם ידע.

יושב הקרנות הסהרורי,

חולם יפעתם האפרורי

איזמלו חתך בסיקוסים,

מכחולו צייץ בפרכוסים,

חלומות גבורה נפחו בו רוח נאדרת,

הפשיל שרווליו נטל עט ומחברת,

ובמחי עט מעפר הרים,

דרכים, מבצרים, סוסים אבירים.

חובק מזרונו דובר אל הכסת,

עוד הוסיף עלמות ופטפוטי חן וחסד.

קלע צמות ותסרוקות

סיפורי בדים, חוטים, סיכות.

שירת סמרטוטים בלתי מודאגת,

צוחקת בוכייה בין צבע לבגד.

והוא שלא מצא את האמת שבו,

ידע שאין היא בבובות.

ניפץ מסיכותיהן, לבושן קרע,

כתביהן שרף צבעיהן זרה.

בחרב טירוף נפץ ופצפץ,

עד נותר עצם לעצמו ,בד לבד, עץ לעץ.

עד שהיה העץ פשוט מחלצותיו,

קרוע לקרוא בו את סיפורי שנותיו.

נח מנצח ועל סביבתו ראה,

פגרי סמרטוטים ואשפה כנועה.

עירום תחת שריונו וכלי הזין.

ומותר השריון על הצבע, אין.

בן דמות היגון

כמה חלקים יש בשלם?

כמה תשובות לשאלה אחת?

ומה המחיר שצריך לשלם,

כשחותכים ואומרים זה הדין האחד?

וכשדין אחד ואין בלתו,

מה דין בלתו החי עדיין?

ובאיזה ידיים אפשר לחתוך?

ומה דין הידיים?

ואדם שהוא שלם מריבוא חלקים,

אדם שחוטב וצועד,

איך את מקדשו יקים

ואוהל מועדו מועד?,

ידיו אינן זכות

מלהב ברזל ופלדה

וצו ההולך בדרכו,

אל צקון תפילתו יוצק דם.

לכן ילך וחרבו מרוטה,

ירכב והכידון בן בריתו,

בדרך הקצרה, אין חרטה,

והיגון בין כל קירות פלדתו.

ניסיון בשפיון

מי שבודה מגדלים באוויר,

לוחם בשם אהובה משקרת,

נשמע מזויף, בלתי סביר,

בלתי שפוי, טיפש, אובד דרך.

נלחם ברשע מכה ברוחות,

דוקר אויר בחניתו.

אין בדרכו נערות מחייכות

היוצאות בתופים לקראתו.

אנחנו יודעים, כדי ללחום,

צריך אויב ונשק וחימה.

המטורף מסתפק בחזיונות החום.

לא, לא במי, הוא נלחם, הוא נלחם במה.

אנחנו בוטחים, אנחנו שפויים,

האמנם לא טחה עיננו

מראות אמיתות שאחרים רואים?

כל כך בטוחים בעצמנו.

שמש ענקית רותקה במסמרות לצהרים,

להט אש חורך שריון ברזל.

דרך מתפתלת בלי סוף, בלי שמים.

כוויות בעורו, פצעים בבשרו

גשריו נשרפים בלהבות

משליך את עתידו, יוצא אל עברו,

מראות מהבהבות.

שטף הזיונות, זרם מבלבל,

סנוורי מראות, עבר מתנצנץ.

ילד טרוף ספרים, אביר על סוס מקל

כורת ראשי קוצים בחרב מעץ.

תמונות בעננים, חיוך נערה,

שרירים משוועים להבקיע.

פרצי דמיון, חלומות גבורה,

אביר דוהר להושיע .

מוכה אש וצמא.

רק עוד שמה בשממה.

רעם קרע, תדהמה.

משאת נפשו הוטחה באדמה.

נפל מסוסו, להיות עמה.

ונעלמה.

רוח נשבה מההרים,

כנפיה חול וסערה.

געגועי חלונות מוארים,

קיר אהבה, תקרה.

אלם ירד מההרים,

כבד ומעיק ורע.

אנשים זרים.

אדמה זרה.

מועקה ירדה מההרים,

דרך ריקה, ערפל.

אלונים נשברים.

פחד מחלחל.

חושך ירד מההרים

במדרון הליל.

חלומות נשברים.

לא אל.

אש בארזים

אמצע העולם. מלון דרכים.

אבן למראשות עייפים.

עוברי אורחות, עוברים ואורחים,

בני חלוף חולפים ומתחלפים.

ישב בוהה, עיניו ריקות,

כוסו מלאה ואדומה.

שתה יינך ,אמר לו קול,

די למלחמה.

עת לנוח, להתרפק על רגביך.

מתק אין קץ, רגיעה גואלת.

פרחים ואבנים יחבשו כאביך,

תהילה ונצח ושלט.

קם על רגליו, הרים כוסו,

קודר ונורא כלענה.

ניפצה אל הקיר בחמת כעסו,

נתזו רסיסי דמה.

שלף חרבו, דקר בעלטה,

כסומא על סביבותיו הכה.

חבית היין ניפץ בחבטה,

להבה ביין נדלקה.

שצף להב עט כארי,

מזה רעב ,כובש.

מוכה סנוורים,

מכה בעיוורונו באש.

הסף מואר ומלובן,

עיני פקוחות לראותו.

כידוני מכוון

היישר לעומתו.

סנשו רץ עם דליים עלובים,

נשימתו נטרפת.

גצים נגעו בכוכבים,

והיו הארזים לאפר.

ויהי לאחר כל הדברים

חגר סנשו את חרב אדונו,

חניתו מעפר הרים,

ולבש שריונו.

שוטה נעשה גיבור.

רטן החמור מאחור,

רק מת אדונו והוא מתנשא,

ועל סוסו רוכב בגאווה.

בשריון אדונו מתכסה,

אביר של חלון ראווה.

החזיר סוס עייף את ראשו

ונשא יגעות מדרשו.

חמור קצר קומה ובינה,

אין אבירים נולדים בשריונם.

אביר אין פירושו חרב וצינה,

פירושו נטילת האחריות הזאת, הראשונה.

האבירים היום הנם כאלה,

כסנשו בשריון אדונו הגדול.

רצונך מתנשאים, לדידי פלא

שאינם חדלים לקום עם נפול.

גם לחמורים תפקיד וסמך,

אל תתעצב אל לבך.

יש חמורים אבירים מרמך,

אין תחליף לגבך.

כל עוד הדרך נמשכת,

צריך להמשיך לצעוד.

הרם את ראשך עת ללכת,

מלחמות חדשות באות.