לעת זקנה, הייתה לו לחורף עדנה.
עוצם עיניו הוא נח לו בכיסאו הנע.
שמש שובבה התגנבה מאחריו, צחקה, קרנה.
חייכה אל החורף כמכרה ישנה,
ותחמיק קריצת אור לשקדייה הקטנה
בלבנת חיתוליה בסומק עינה,
בלבנת בתוליה בסומק החתונה.
ותדגדג כרי דשא בזהב זנב קרנה
ויצחקו באלפי פרחי העונה.
ודבורי בר חרוצות העבירו את הרננה
מכר אל חורשה ומגן אל גינה.
שמלה חדשה נארגת לאדמה הזקנה.
נפנף סבא חורף ברקיו בקנאה
וישלח מלקושים למערכה. לא להיכנע !
להלחם עד טיפת הגשם האחרונה !
אך הירק הרך גבו לרוח הפנה,
שתה מי גשם ורחץ פניו.
וכשאלה חדלו עלה צח מבראשונה.
וכשהילדים למטה שאלו "מה נשתנה",
הבין סבא חורף שהאביב בלתי נמנע
ונסע למקומותיו רכוב על עננה.
להתראות סבא חורף, חזור בעוד שנה