הנה היא מחייכת באלפי חיוכים,
הנה היא מתהפכת על מצע הפרחים,
יפה עוד שבעתיים, שושנה בין חוחים.
קטן גן העדן מקסמיה הזורחים.
ואדם – ראשו שמוט אוכל אבטיחים,
אדום מפרי נבקע וקינוחים.
ותבוא אל מולו חשוקה, אבריה כפלחים,
קלילה ועירומה, כלילת מדוחים.
וירדוף אחריה בין עצי הגן השוחים
וידביקה תחת עץ התפוחים.
וישבעו מטוב הארץ ומעדן הגן
ויירדמו כבדי עונג בצל הבוסתן.
ויראם אלוהים, אל קנא ונרגן
וישליכם לגורלם מגנו המוגן.
וידבק אדם באשתו ויחם להם מעט ברוח האלוהים,
איש ואשה לבדם, תחילת החיים.
ובעוד אלוהים והנחש עוסקים בניחושים
החלו ימיהם ימינו הקשים.